עמוס עוז תהה מדוע אנחנו צריכים להוסיף לעצמנו דאגות מעבר לכל הדאגות שממילא קיימות בחיים ובמוות. האמירה הזו צפה בי כששחיתי בים האיסורים שמשיתים על עצמם גיבורי ספרה של איב האריס: איסורי נגיעה, מבט, דיבור, מחשבה, הרהור. חיי העינוי האלה מועצמים בעולם טכנולוגי שבו קשה לחסום את הגישה לידע ולהשכלה. "אלוהים לא מרשה" של חנוך דאום, "מחבואים עם אלוהים" של שלום אוסלנדר ו"שלג בחולות" של יצחק רובין הם רק שלושה מהספרים בז'אנר של "החרדי הנוגע בעולם החילוני" או "חיי הרגש של החרדים הדחוסים בחברתם הלוחצת", בהם מובאים ייסורי האדוקים הנחשפים לעולם.
הספר מקיים תצפית אנתרופולוגית על חברה שמקיימת צנזורה מוחלטת על נופים, ספרים, טכנולוגיה - ואנשים: צנזורה על רגשות, מחשבות, מאוויים ותשוקות; חברה שמתכחשת לזהויותיהם של הפרטים החברים בה. בו זמנית, הספר מנסה לשמר אמפתיה לפרטים החיים בחברה זו. הוא מתאר את הלבטים הבלתי נמנעים שעוברים על חרדי שנתקל בעולם הידע ובתרבות ההשכלה. זו משימה קשה כשמנסים לתאר באופן אמפתי תכנים ודינמיקות כמו איסור נגיעה, השפלה במקווה ופרקטיקות דתיות רבות.
הכתיבה לעתים מתיילדת, לעתים מצהירה את המובן מאליו, לועסת עבור הקורא את מה שעליו להבין בכוחות עצמו, מפרשת רגשות בפירוט מייגע, כהיסלופ במירעה, כמו בספר נדוש לבני הנעורים. התרגום החינני לא מצליח להסתיר את הפגמים הסגנוניים. יש להם משקל מצטבר, והמגרעות האלה גורעות מאיכותו של הספר. הדמויות לא קלישאיות, יש בהן מורכבות, אבל המורכבות הזו מוצגת בדרך סטראוטיפית עד להביך, כמו גם העימותים בין חילונים לבין מחזירים בתשובה ונימוקי הדת הישנים והלעוסים, כאילו הדיאלקטיקה היחידה האפשרית היא בין דת טהורה שכולה אור לבין סמים ובערות.
לחברה החילונית אין כרטיס ביקור מוצלח במיוחד בשנים האחרונות. "ההשכלה, המחשבה, החקירה למען הידע, האמנות והאומנות, העבודה המאומצת כאמצעי לגעת בחיים, לעבד את המוות, להתערב בהוויה, השאיפה להטביע חותם, לתקן, לרומם ולהתרומם – לא עברו עדיין מהעולם. ניתן לזהות אותן אצל חוקרים מלאי תשוקה במחלקות לספרות ולפילוסופיה באקדמיה, ואצל כמה אמנים ואומנים, ואצל עוד כל מיני אנשים, פעילים, פועלים, בשוליים של ההוויה הישראלית; אבל הן ללא ספק אינן עוד משאת הנפש של הזרם המרכזי של תרבותנו בישראל." (ארנה קזין, על הנוחות, ע' 39-38.)
חילוניות אינה התמסרות לנהנתנות ולאופנות. היא אינה רק שלילת הדת ואליליה. היא אמירה אידיאולוגית, ערכית ומוסרית. היא אהבת החיים, השלמה עמם וזכר המתים, בלי לחכות ליום מסוים בשנה – יום צום, יום כיפור או אזכרה – ובלי לבזבז רגשות על ישות אלילית מדומיינת. היא ביקורת עצמית כל יום ולא רק בעשרת ימי תשובה. היא חיים מתוך כוונה - כוונה לקרוא, להחכים, לצבור ידע ותובנות על הטבע, על האדם ועל ההיסטוריה. במובן זה, רוב היהודים בישראל אינם חילונים. הם פשוט בורים. תרבות ההשכלה לא השכילה להטמיע בציבור את יופיים של עולמות הידע החילוניים ולהנחיל את חיוניותה וערכיותה של הלמידה המתמדת והמאומצת. החילוני לא הפנים את החובה לעבוד ללא הרף על שינון, עיבוד וליטוש עולם הערכים המאפשר את חייו כפי שהם, עולם הערכים הנותן תוכן לחייו: מדע ורפואה; אמנות, ספרות והיסטוריה; פילוסופיה אקזיסטנציאליסטית והומניסטית. החילוניות אינו מובנת מאליה. צריך לחנך לה ולהילחם עליה. חילוני אמיתי מנסה ללא הרף לרכוש ידע, ללמוד, להשתפר ולהתעלות. לחילוני יש מסורת – מסורת של השכלה, חשיבה, סקרנות ויצירתיות. לחילוני יש מטען תרבותי וידע היסטורי. המסורת שלו היא השכלה ולא דת, חשיבה ולא שינון. זו החילוניות הבלתי-מתנצלת, אליה צריך כל אדם בר-דעת לשאוף.
בספר זה החילוניות מוצגת דרך משקפיים נבערים. הכותבת יודעת לכתוב על חרדים, אבל לא על חילונים, וזה מרגיז, בעיקר כשברור שזו בורות מכוונת. זו לא רק רשלנות ספרותית. זה גם עוול מוסרי.
לפי הספר, נישואים בחברה החרדית בנויים על שיקולי יוקרה והכנסה, כמו בחברה חקלאית או פיאודלית. זוגיות, שאמורה להיות מהות טהורה ונקיה מחשבונות, היא כלי משחק ביחסיהם של בני הזוג עם הוריהם, כלי בביצור מערכת נאמנויות. נפולאון השיא את קרוביו לבניהם של בתי מלוכה אירופיים; שבטי ערב משיאים את בנותיהם זה לזה כדי ליצור בריתות; באותו אופן, משפחתו העשירה של ברוך אמורה לקבל את חני בזכות היוקרה הצנועה של אבי המשפחה הלמדן. חילוני שקורא את המערכות השיקולים האלה נד בראשו ברחמים, כשהוא רואה עד כמה מנוטרל, שולי, זניח, לא רצוי ולא אהוב הוא רכיב ה - סליחה על המילה הגסה - אהבה, כשחרדים באים לדון בנישואין. בחברה החרדית, נישואין, אליבא דהאריס, הם עסק כלכלי ועניין של מורשת, לא של אהבה. הוריו של ברוך מתרעמים על כך שאהובתו כה עניה; אמו אף מאיימת על הכלה כדי להפר את השידוך; רבים רוצים לעזוב את בית הכלא הענק הזה שנקרא "הקהילה החרדית", בה כולם סבוכים זה בזה בלפיתת חנק עד צפידת מוות; אבל רבים עוד יותר מבינים שזה בלתי אפשרי. ראשית, כי זה כל מה שיש להם, שנית, כי בכל הרוע הזה, בכל חישובי התועלת והעלות הקרים, יש ניצוצות של טוב לב פשוט, חברויות, משפחה, חכמת חיים ונסיונות להשכלה, שרובם אינם נובעים מהדת אלא קיימים למרות הדת ולא בזכותה; ושלישית, כי מה שיש בחוץ מפחיד, שחור, כמו שולה, חברתו השחורה והקתולית של אברומי. אירוני שדווקא הזוגיות היחידה בספר שלא נולדה בחטא השידוכים אלא באהבה הפשוטה - זוגיותם של בן הישיבה הלבנבן ושל הקתולית השחורה - היא הזוגיות שאין לה סיכוי להצליח; שכל התנאים נגדה.
בכל זוגיות יש מתחים, החל בשאלות בנאליות של חלוקת עומס העבודה, סוגיית המפרנס וחלוקת ההוצאות המשפחתיות, וכלה בשאלות הרות גורל כאופן חינוך הילדים, היחס לנושאי אמונה והקשר עם בני המשפחה משני הצדדים. ואם לחזור לדברי הפתיחה של הביקורת הזו, דברים שאמר עמוס עוז - מהספר עולה שבחברה החרדית לא די במתחים האלה, אלא עליהם נוספים הקשיים המלאכותיים שיוצרים שאלת המעמדות, איסור הנגיעה, ההפרדה בין החתן והכלה, מצוות הנידה והטבילה, וכל ההגבלות והאיסורים הקטנים והגדולים, חסרי השחר והפשר, שחונקים את היצירתיות, את הביטוי העצמי ואת הזוגיות. כל זאת בלי שום הסבר רציונלי, תודעתי, רגשי או אחר, חוץ מאשר: "זה מה שכתוב באיזה ספר" או "ככה אלוהים / הרבי / הרבנית אמרו".
אלוהים הוא גיבור נוכח-נפקד: דמות משנה חיוורת ואנמית, שכל גיבור מטה אותו לצדו, דמות חסרת אישיות, שהכוח שמייחסים לה עומד ביחס ישר לחדלות הפרעון שלה, ייצוג עלוב של מקור הדילמות האנושיות ושל דרכי פתרונן האפשריות. באקט הסיום אומרת הרבנית: 'אם לא הייתי עושה את זה, לא היה טעם לחיי'. היא מוצאת את האמת, גם אם במחיר ההכרה בכך שכל חייה היו שקר. הגבורה שלה אינה גבורה של אומץ, אלא גבורה מובסת של חוסר ברירה, חוסר היכולת לשאת את חיי השקר.
הרומן עוסק בשאלות כבדות בצורה סטראוטיפית ושטחית. הוא יוצר את הרושם המוטעה שהחיים בחברה החרדית הם סטראוטיפיים ושטחיים, כפי שחיי החילונים נתפסים בעיני החרדים - והם לא. רבים בחברה הזו מוצאים בחיים אלה עומק פילוסופי ועושר רוחני וחברתי, למרות המשפחתיות החונקת והכניעות לציוויים דתיים קמאיים, חסרי פשר ומטילי אימה. האריס לא מייצגת נאמנה, לא את עושרם של החיים האלה ואת מה שהם מציעים למחזיקים בהם, ולא את העושר התרבותי, האנתרופולוגי והאינטלקטואלי, הרוחני והרגשי, המחכה למי שמעז לצאת מגבולות העדה החרדית.
3 מתוך 5.
