ביקורת ספרותית על קול דמי אחיך מאת יורם רוזוב

---

****





רצוץ, גדוש, נקיפה, זוטא, ריבוא, ערגה, יסולא בפז, מסוקל, כמוס, יהין, דשנה, משוסה, פסוקת, שובק, סביאה, מסולף, מקשה, התקדרות, פתאים, מרובב, מרכולת, אמתלה, מטרונית, גמלוני, כיסופים, הזדככות, התפלשות, נהרה...

לא פוגשים מלים כאלה בשנים האחרונות. לא בספרות מקור, וכמובן שלא בתרגומים. העברית התמעטה, הפכה מעשית ופונקציונלית, התמלאה הכלאות בין עברית ולועזית, ונדמה שהשאיפה הפכה להיות קְרִיאוּת ותו לא. מי שיכתוב ככה (אפילו אם בהצלחה) עלול להיתפס כפלצני, שלא לומר דילטנט. אפילו עמוס עוז, שלו, גרוסמן, אפלפלד ויהושע כותבים בשפה חדשה, נגישה יותר, ולא מתפתלים בניסוחי ניסוחים שעלולים להישמע ארכאיים ומגושמים. השפה השתנתה, התכווצה בכביסה, ומשתמשת בהרבה הרבה פחות מילים.

----
את יורם רוזוב פגשתי בבצלאל, כשלימד אותי בתחילת שנות האפסיים קורס ציור בשמן. מרצה חביב ביותר, קפדן ופדנטי מצד אחד ומלא חמימות אבהית מצד שני, בעל חיתוך דיבור צבאי ומצד שני עשיר ובעל משלב שפה גבוה מאוד, איש רווי ניגודים, עם יותר מניצוץ של שובבות נערית שבוקעת ממנו לא פעם. אפשר היה (ועדיין אפשר) לראות מבעד למעטה החיצוני של הגיל את האיש הצעיר בעל האופי הגועש שחבוי בתוכו.

התחברתי אליו במהירות עצומה. אני רואה בו מנטור ואיש אשכולות, וודאי לא מפריעה העובדה שמדובר באמן וצייר נפלא (הקסדה והאפוד על הכריכה הם פרי מלאכתו), וגם אשתו, שירלי, שלימדה בבצלאל במקביל אליו, היא ציירת מדהימה לא פחות.

עבדנו יחד כמה שנים. יורם קשור בעבותות אל הצבא ובעיקר אל חיל האוויר, וניהל במשך שנים רבות את מערך השילוט והנוף בבסיסי החיל. לפני שיצא לגימלאות עדיין עסק בעיצוב השלטים השונים והרבים, ואני סייעתי בידו. הוא היה אורח יקר בחתונתי והשתדלנו לשמור על קשר לאורך השנים. השיחות בינינו, גם אם התמעטו עם הזמן, חורגות תדיר אל מחוץ לשיחות מקצועיות, ושיתפנו זה את זה בלא מעט מחשבות אישיות על אלף נושאים שונים, כמו חברים ולא כמו אנשים שיש ביניהם פער גילאים של כמעט ארבעים שנים.

לאחרונה סיים יורם, המתקרב לשנתו השמונים, את כתיבת הספר הזה עליו עמל לא מעט שנים. כמי שכותב בעצמו, התפעלתי מאוד מהרבדים הרבים של השפה ומהנושא הקשה אותו בחר לכתיבה, ואני יודע כמה תעצומות נפש צריך לגייס כדי לצאת מהמרדף החדגוני והסיזיפי אחר טרדות היום-יום ולהתפנות לכתיבה, במיוחד כזו שהיא יותר מהגיגים בעלמא למגירה.
הספר לא פשוט לקריאה, אבל הוא עמוק ועגול ורב-חתחתים ומרשים ועולות ממנו לא מעט תובנות על חיינו בארץ השחונה הזו, מגולמות בנושאים מעיקים כמו שכול, שייכות וזרות, קורבנות לאומיים אל מול קורבנות אישיים, מצולות הנפש והתמודדות אל מול אובדן, והמכות הקשות שלפעמים החיים מנחיתים עליך, מטבע הדברים בעל כרחך.

אכן לא צפוייה כאן עלילה במובן המקובל. הסוף, כמו בחיים עצמם, אינו סופי, ורוב רובו של הספר הוא סוג של מסע שהיעד בו הוא הדרך עצמה.

----

» ביקורות נוספות של אלון דה אלפרט
» ביקורות נוספות על קול דמי אחיך