ביקורת ספרותית על אהבתה של סלטנאת מאת שרה אהרוני
ספר לא משהו

---

בעיניי, ״אהבתה של סלטנאת״ הוא אחד הספרים הכי סתמיים שקראתי בשנה האחרונה. בנוסף לשפה נמוכה ולא מעניינת, יש חורים בולטים בעלילה שגרמו לי ספקות רבים, למרות ששרה אהרוני מבטיחה שהספר לגמרי אמיתי ולא בדוי.

באמצע הסיפור, סלטנאת מתוסכלת כי אמה לא מרשה לה לחיות עם דווד, אהובתה האמיתי. אך למרות שדווד אוהב אותה בחזרה, ולמרות שהיא עבדה בביתו במשך שנים רבות, היא ובעלה הנוכחי עוברים לגור אצל דווד מפני שאין להם כסף לשכר דירה. באיזה עולם יכול לקרות דבר כזה? ואיך אנחנו אמורים להאמין שאישה ובעלה יכולים לגור בבית של מאהב ישן של האישה, בלי שתתנהל עם המאהב רומן בסתר? איזה מעין בעל היה מרשה לזה לקרות, במיוחד כשמודבר על איראן במאה העשרים? הקטע הזה כל כך לא יאמן שהתקשיתי להאמין לשאר העלילה. משם והלאה, התחלתי להסתכל על הספר כעל טלנובלה תורכית.

חוץ מזה, כשאני משווה את הספר הזה לספרים אחרים שקראתי בנוגע ליהדות איראן, הספר הזה נראה קהה ומשעמם. יש פה הרבה היסטוריה על העדה הזאת אבל משהו בתיאורים שלה מרגיש ריק וחסר עניין. בהשוואה לספרים של דורית רביניאן (שאני ממש אוהב), אני לא יודע איך בדיוק לתאר את זה אבל חסר פה משהו. הספר לא מושך.

למי שחושב לקרוא את הספר הזה: תמצא ספר אחר על יהדות איראן. יש הרבה, ובשנים האחרונות יש עוד יותר. הספר הזה יכול להישאר בספרייה - לא חייבים להביא אותו הביתה.

» ביקורות נוספות של בן כהן
» ביקורות נוספות על אהבתה של סלטנאת