ספר מענין המתאר חיים של משפחה יהודיה, עניה בפרס. בתחילה בעירה קטנה ואח"כ בטהרן. כאשר הגיבורה היא הילדה הקטנה במשפחה שחייה נשלטים עי מנהגים קשוחים ומשפחה בעיתית. למרות היות חכמה אמה לא מאפשרת לה ללמוד לקרוא ולכתוב , הלימודים מחויבים רק לבנים ולבנות זו רשות .מילדות היא סובלת מהתעללות מאמה וכל ילדותה היא עובדת בפרך הן בביתה והן כמשרתת במשפחות אחרות. גם כאשר כבר היא מוצאת נחמה במשפחה יהודית עשירה וחתן עשיר, אימה מסכלת את תוכניותיה. בפרס המשפחה קבעה את גורל הבנות וערעור על כך היה כמעט בלתי אפשרי. לבסוף נישאה לבחור פשוט ועלתה אתו לישראל שהתבררה כמסע ארוך וקשה אבל בסופו מצאה את המנוחה.
הספר מתאר חיים של קהילה יהודית על עניה ועשירה בפרס בימי השח. סיפור חיים שלא מדובר עליו הרבה.

יש ספרים שאנו מגיעים אליהם במקרה, ויש כאלה שאנו מגיעים אליהם דרך הזיכרון.
אל אהבתה של סולטנאת של שרה אהרוני הגעתי דרך זיכרון משפחתי.עד הרגעים האחרונים של חייו, סבי פרויז ז״ל דיבר על הבית שבו גדל בטהראן.
הוא סיפר על הרחובות הרחבים והיפים, על הריח של הגנים אחרי הגשם ועל אחותו למחצה שנשארה שם. בתוך הסיפורים תמיד היה גם געגוע עמוק: רצון לחזור יום אחד, לראות שוב את המקום שבו נולד, את העיר שאהב.
סבא פרויז עלה לארץ יחד עם סבתי שושנה ז"ל, סבתא שושנה מהרגע שנתחתה בישראל הייתה ישראלית לכל דבר ,ליברלית ושמה את אירן מאחור אבל סבא לא הפסיק להתגעגע וחזר לשם ממש לפני שהתחילה המהפכה אבל הספיק לבקר ונמלט שסילקו את השאה ,הזיכרון נשאר איתו חי עד יומו האחרון שדיבר שהיה מרותק למיטה על איראן.
עם הגעגועים לסבי וסבתי ועם הכאב של מלחמה על מקום שאנשים אהבו וקראו לו בית ניגשתי לקרוא את אהבתה של סולטנאת.
כבר מן העמודים הראשונים ברור כי שרה אהרוני אינה מספרת רק סיפור אהבה. היא כותבת על עולם שלם שנעלם כמעט בן-לילה: חיי היהודים באיראן, החברה הרב-תרבותית של טהראן, והמרקם האנושי העדין שנשבר בעקבות מהפכות פוליטיות ודתיות.
במרכז הרומן עומדת דמותה של סולטנאת בחורה חזקה, מורכבת ונוגעת ללב. אהבתה אינה רק רומנטית לגבר הבוגר שכבש את ליבה יש לה גם היא למולדת, למשפחה ולזהות. דרך סיפורה מתגלה מתח תמידי בין מסורת לחירות, בין נאמנות למשפחה לבין הרצון לבחור גורל אישי. האמא בסיפור דיי מטורללת לא אשקר , צבוע לא עושה לילדים שלו מה שהיא עשתה, לשדך בכוח ולרצות ברעת הבת שלה שלא תתחתן עם גבר עשיר ותהי טובה ממנה אבל זה לא פוגם בקסם כי אחת מנקודות החוזק של אהרוני היא היכולת לשחזר עולם תרבותי עשיר בפרטים: הרחובות של טהראן, טקסי המשפחה, הדיאלוגים והנופים האנושיים. הקריאה לעיתים מרגישה כמעט כמו מסע בזמן.
עבור קוראים שיש להם שורשים איראניים או זיכרונות משפחתיים דומים  החוויה יכולה להיות כמעט אינטימית. ואולי בגלל זה, כשסיימתי את הספר, חשבתי שוב על סבי פרויז ועל העיר שמעולם לא הפסיק לאהוב.

ספר טוב משובח בכתיבה יפה ומעשירה, בתיאורים, בעלילה המסקרנת והמושכת - שמחה שהגעתי לקרוא אותו

עוד אוסיף בנימה אישית שבאופן אישי בתור בת לעולה (כבר לא חדשה) מאיראן הרגשתי הזדהות להתנהגויות מסויימות של הגיבורה ותרגום המילים הפרסיות היה עניין חמוד שהעלה בי לא פעם חיוך :)

זה ספר שני ברציפות (הראשון היה 'החברה הגאונה' שבאופן כללי פחות הרשים אותי) שיוצא לי לקרוא על איסור נשים ללמוד ולהתפתח ועוד במיוחד מי שעומדת בדרכן של הבנות היא האמא (!) - על כך אומרת תודה שאני חיה ומגדלת את בנותיי בתקופה הנוכחית.

השאלה שעלתה במוחי עם קריאת הספר - האם יש אהבה כזו באמת ? במציאות ?...

ציטוטים נבחרים מהספר :

..."הרי הוא אמר לה פעם "לעולם אל תתייאשי מלנסות. בכל בעיה שהחיים מציבים אותנו בפניה, עלינו למצות את כל הנסיונות האפשריים לפתרונה" עמ' 187

"סלטנאת, רק אלוהים יכול לראות ללב האדם. אנחנו, בני האדם, מוגבלים ביכולת הראייה שלנו. תחילה מתרשמים מן המראה החיצוני, ולאט לאט לומדים להכיר את הלב ואת הנפש. במקרים רבים ההתרשמות החיצונים אינה מכזיבה"..."סלטנאת נאנחה. 'לא קל למחוק מהלב את מה שנמצא בתוכו כ"כ הרבה זמן ולשים במקומו משהו חדש, אחר. הלב אוהב משהו מוכר ונעים ודוחה את הזר" עמ' 218.

אהבתה של סלטנאת. שרה אהרוני. ידיעות ספרים. ראה אור בשנת 2008

לפני זמן מה השתתפתי במפגש ספרותי, שבו הייתה נוכחת גם שרה אהרוני.

היא הרשימה אותי בצניעות ובאופן שבו היא סיפרה על "אהבתה של גברת רוטשילד". ספר שקראתי ואהבתי.

וזה היווה טריגר לקרוא את הספר שהפך לרב מכר "אהבתה של סלטנאת"

הספר מתאר את חייה של סלטנאת יעקבי בשנות ה-40 עד שנות ה-60 של המאה הקודמת. שברקע מלחמת העולם ה-2, הקמת מדינת ישראל, הפיכתה של המדינה לקיבוץ גלויות.

ובעיקר הרבה מאוד געגוע לאירן מולדתה של הסופרת. בעלילה שזורים ביטויים, מאכלים, מנהגים, מסורת ומורשת של הקהילה היהודית שמוצאה מפרס. ממש אפשר לחוש את הכמיהה של אהרוני למה שהיה ולא יהיה עוד.

סלטנאת בת למשפחת יעקובי היא מורדת. במשפחתה ובמוסכמות. היא רוצה לסלול לעצמה את הנתיב שלה לאחר שבמשפחת המוצא שלה היא לא מוצאת את מקומה.

יש גם סיפור אהבה עם דווד בן למשפחה עשירה ומבוססת. סיפור שמשמש את אחד הצירים המרכזיים בעלילה. גם אהבה לא ממומשת יכולה להיות בסיס לתובנות ושינויים בחיינו.

מערכות היחסים של סלטנאת עם הסביבה מכמירות לב מצד אחד, ומהוות מקור לגאווה מנגד.

"כל הצלחה היא תוצאה של כישלונות. אנחנו נמשיך לנסות" עמוד 195.

דרך סיפורה של סלטנאת אפשר ללמוד על הקשיים הרבים שהיו מנת חלקם של העולים לישראל. הכל היה להם זר ומוזר. וזה גם היווה את כור ההיתוך של הקשרים בין כל העדות וסגנונות החיים.

העריכה של הספר טובה. ניכר כי נעשתה הגהה.

הספר ראה אור לפני 14 שנה. הבנתי שבשנה הקרובה יצא ספר נוסף שכותבת שרה אהרוני. זה בהחלט מסקרן מה יהיה נושא הספר. כיום קשה להגיע לרבי מכר שמוכרים עשרות אלפי עותקים כמו הספר הזה.

שרה אהרוני סופרת ישראלית שמעניין לעקוב אחריה.

בסיכומו של דבר- הספר היה מעניין בעיקר בחלקים ההיסטוריים שלו. לעלילה פחות התחברתי

ספר מקסים כתוב בצורה נעימה לקריאה ועם הרבה רגש.
זהו סיפורה של סלטנאת ,אמה של הסופרת שרה אהרוני שכתבה את הספר הזה,סיפור אמיתי. סיפור חיים קשה מלא תהפוכות. מרגע הולדתה של סלטנאת ועד שעזבה את אירן חייה הלא פשוטים לצד האם שהתנכרה לה והתנכלה לה כל הזמן. בחייה של סלטנאת יש עבודה קשה כמשרתת בבית עשירים בטהרן, אהבה נכזבת הרבה עצב, עוני, ומצד שני קשר חם בין האחים והאחיות והאהבה של דווד בן למשפחת תשבי העשירה אליה שאצלם היא עבדה. אכן סיפור חיים ששווה לכתוב עליו ספר.
אהרוני מתארת גם את חיי היהודים באירן באותה התקופה, שנות הארבעים של המאה הקודמת.
השפה והאווירה ששורה בספר של אהרוני כולה רוך ואהבה לאמה. היא מתארת את חייה של סלטנאת גם אם הם תיאורים קשים, בלשון עדינה, רגישה ,חמה ועוטפת. לעיתים חשתי שהשפה שאהרוני מספרת את הסיפור מתאימה יותר לבני נוער ופחות למבוגרים, זאת כנראה, במטרה להנחיל את ההיסטוריה של משפחתה והחיים של יהודי איראן לדורות הבאים .
נהניתי לאורך קריאת הספר, השאיר עלי רושם גם לאחר קריאת כל הספר. מומלץ.

ספר מיוחד במינו.
הכתיבה נותנת לעיתים תחושה של בהילות ורצון להספיק, מה גם שאינה מצטיינת בכשרון רב. הסאגה מדלגת על פרקי חיים שלמים ומשאירה הרבה קצוות לא סגורים. אבל כל זה בטל בשישים אל מול עוצמתו של הסיפור האישי המתואר בו, ובייחוד נוכח העובדה שהוא אמיתי. התרבות הפרסית אומנם זרה לי ומציאות חייהם של יהודי פרס באמצע המאה ה- 20 אינה מוכרת באופן כללי ומהבחינה הזו ניתן ללמוד מעט, גם אם יש עומס מסויים. הפואנטה היא בסוף. הסוף הותיר אותי בתחושה של צער רב על חייה הטראגיים של הגיבורה, על חוסר המימוש העצמי ובעיקר על אובדן האהבה. מצאתי את עצמי משתומם אל מול יחסה של האם לבתה, אל מול האצילות של שני בני הזוג שלה.
הלקחים: יש אהבה והיא נדירה, כשהיא מגיעה - אל תאבד אותה, תפוס אותה בשתי ידיים. אחרת היא הולכת לאיבוד. מה לעשות, המציאות היא לא תמיד כמו בסרטים. גם אם זה אומר שצריך בדרך להתגבר על תרבות שבטית ומשפחתית. אפשר גם לא לעשות את זה, להתפשר, ואז לגמור כמו הגיבורה, עם עצב תמידי על האלטרנטיבה שאבדה.
בקיצור, לא ספרות גדולה, אבל סיפור חזק.

למנויי סימניה: בבקשה בבקשה אל תהרגו אותי... אני יודעת שהספר הזה הוא כמעט בבחינת פרה קדושה פה באתר (עם כל הביקורות המהללות) ולכן מי שמרגיש שליבו לא יעמוד בביקורת שלי מוזמן להפסיק לקרוא פה. אני לא אעלב...

הסיבה היחידה שנתתי לספר הזה 3 כוכבים היא בגלל שמדובר בסיפור חייה של אימה של הסופרת. אי אפשר שלא להעריך את מה שהיא עברה בתקופה כה פרמיטיבית במדינה כל כך פרמיטיבית עם משפחה כל כך פרמטיבית...
בגלל שמדובר בסיפור חיים אמיתי אני מבינה שמבחינת עלילה, שמזכירה קצת אופרת סבון במקרה הטוב וסרט ערבי במקרה הרע, לא ניתן היה לשנות את הספר והעובדה כי כל זה קרה באמת מדהימה בשביל עצמה.
א-ב-ל מבחינה ספרותית הספר כתוב ברמה נמוכה לטעמי.
נכון הוא מספר סיפור חיים מדהים אבל חבל שלא בצורה יותר גבוהה, שפה עשירה יותר, להכניס נפח לדמויות שנוכל להתחבר אליהן ולאווירה יותר.
הספר כתוב ברובו (בסוף זה קצת משתפר) בצורה של :"הוא אמר, היא אמרה, הוא עשה, היא הלכה..." וקשה שלא להתאכזב מזה.
אם מישהו היה מספר לי בע"פ את הסיפור או קורא לי אותו מהספר זה היה נשמע די אותו דבר.

שורה תחתונה למי ששרד עד לפה:
כבוד והערכה לסיפור חיים ולאמא של הסופרת, לא להאמין שאנשים חיו, דיברו,חשבו והתנהגו ככה.
פחות כבוד מהבחינה הספרותית, כתיבה ברמה נמוכה ושיטחית.

************הסקירה עלולה להכיל ספויילרים**************

אתחיל מזה שלדעתי הכריכה ממש עושה עוול לספר, לא אהבתי אותה ולא הבנתי את הקשר שלה לספר, ולכן אני ממליצה לכם לא לשפוט לפי הכריכה. זה ספר שבאמת שווה לקרוא ולא לפספס.
אחרי ההקדמה הזו אני יכולה להגיד, וואוו איזה ספר מדהים! מלא בעוצמות ומרגש כל כך, הספר נגע בי במקומות החבויים של הנפש וחדר לי עמוק לנשמה. אין מה להגיד, זה ספר מיוחד שלא שוכחים.
הספר מגולל את סיפורה של סלטנאת מרגע לידתה באיראן ועד לשנות בגרותה בארץ ישראל ביחד עם בעלה וחמשת ילדיה. דרך סיפורה של סלטנאת אנחנו נחשפים לחייהם של יהודי איראן, מנהגיהם הייחודיים, שפתם ופועלם בשנים 1930-1950.
סלטנאת היה שמה של אמה של הסופרת, כך שלא ברור אם הסיפור מבוסס על חייה האמיתיים של אמה או שהוא פרי דמיונה, אני בכל אופן נוטה להאמין שיש בו הרבה מן האמת, כי הוא אותנטי כל כך ויש בו דברים שהם באמת נכונים לגבי יהודי איראן.
הספר היה מרתק, נשאבתי לעלילה ממש מהעמודים הראשונים ותוך פחות מ-24 שעות סיימתי אותו. פשוט לא יכולתי להפסיק. הכתיבה הייתה יפה וקולחת והספר ערוך היטב, דברים שבהחלט תרמו להנאתי מהספר.
מאוד כאב לי על סלטנאת, על החיים הקשים שהיא עברה, על הניכור מאמא שלה ועל אהבתה שלא מומשה, מבחינתי חייה היו סוג של טרגדיה. רוב חייה היו מלאים בסבל וקושי ותחושת ההחמצה על אהבתה שלא מומשה ליוותה אותה עד ליום שאהובה נפטר בגיל 66, כשהיא בעצם הייתה כמעט בת 50. עצוב כל כך.
היה מעניין (ועצוב מאוד) לראות את מערכות היחסים המשפחתיות הסבוכות מאוד- בין אמה של סלטנאת לאביה, בין סלטנאת לאמה, בין סלטנאת לבעלה ועוד, המבוססות על קנאה, שנאה, שקרים וחוסר אמון. הזדעזעתי מהתנהגותה של האם כלפי סלטנאת, ומכך שרימתה אותה והרסה את חייה. קראתי ולא האמנתי שאמא יכולה להיות עד כדי כך רעה כלפי הבת שלה ולפגוע בה במכוון. ליבי נשבר מעוצמת הכאב.
"אחרי כל שנות הסבל שעברתי בגללך סוף סוף מצאתי שלווה, וגם את זה את רוצה לקחת ממני. למה את לא נותנת לי לחיות בשקט, מה כבר עשיתי? התאהבתי! אהבה היא לא חטא. האהבה שלי היא טהורה. היא הדבר הכי נפלא שיכול לקרות לבן אדם. את לא יכולה להבין את זה, כי אין בך טיפת אהבה. לא אל אבא ולא אלי. אף פעם לא זכיתי לקבל ממך מילת חיבה או נשיקה או ליטוף. תמיד התרחקת ממני כאילו הייתי מצורעת. הייתי שמה את היד שלי על הכתף שלך וכמהה לליטוף או לפחות למגע, אבל את נתת לי להרגיש רק דבר אחד: שהיד שלי מיותרת ומפריעה לך. אני הייתי מיותרת בשבילך. אף פעם לא הבנת, או לא רצית להבין, שהדבר שרציתי ממך יותר מכול הוא אהבה".
המילים האלו ריסקו אותי לחלוטין. אי אפשר אפילו להסביר את זה.
יש חלק בספר שמתאר את קשייה של סלטנאת ומשפחתה כשעלו לארץ ישראל, את המחסור ותנאי המחייה הקשים שהיו אז בארץ כשמשפחה עם 9 נפשות צריכה לחיות בצריפון קטן מפח בחום ובקור ולשרוד את החיים, דבר זה גרם לי להעריך אף יותר, את כל העולים החדשים שעלו ארצה מרחבי העולם ועשו מסירות נפש לחיות על אדמת ארץ ישראל ויהי מה. אני מצדיעה להם ומודה להם. אשריהם.
לסיכום, מי שמחפש ספר חזק ומטלטל שימשיך להדהד בו ימים רבים שירוץ לקרוא את הספר הזה. בטוחה שלא תצטערו. קריאה מהנה!

'אהבתה של סלטנאת' הוא הרבה יותר סיפור מאשר ספר. כתיבה לא מקצועית, ממהרת, אפילו לא מספקת - אבל סיפור חיים שהוא סרט ערבי במלוא המובן החיובי, ושקשה להאמין שהוא אכן אמיתי ומבוסס על אירועים נכונים. לקרוא אותו קצת מזכיר סבתא המתיישבת עם נכדיה בערב חשוך ונעים ופורשת בפניהם את סיפור חייה.
מומלץ מאד למי שמעריך סיפור טוב, מהחיים ומההיסטוריה.