“"ביום שהסכימה להינשא לו הגיש סולי עזיזאן לאירן אליספור תיבת תכשיטים גדולה ועמוקה, עשויה עץ וירוקה כארטישוק. הוא הניח בקרקיעתה טבעת כסף דקה ופשוטה, והבטיח לאירן שיום יבוא והוא ימלא אותה בעדיים עד לגדותיה. " נערה צעירה בראשית דרכה. היא רוקמת חלומות במסרגותיה תוך שהיא מתבוננת בעיניים אוהבות אל בעלה. בעלה קרב אליה ונושק לה בעורפה. הוא מושיט יד ללטף את בטנה, בה מסתתר פרי אהבתם, שצומח ומאריך איברים ויום יבוא ויגדל להיות לילד, לנער ולאיש. איש שטמונים בו כל ההתחלות התקוות אך גם פקפוקים והיסוסים. דבר בתמונה הנורמטיבית הזאת לא מעיד על העתיד לקרות. הזוג עדיין יחזיק אך התהפוכות שיעברו עם ילדיהם הן נוגעות ללב ועצובות. סולי ואירן הם עולים מפרס. הם הכירו בארץ כאשר אירן התהלכה בשעת ערב מאוחרת על חוף הים ודמותה צדה את עיניו של סולי ולא נמחתה מהם לעולם. הוא עדיין זוכר אותה, גם ברבות השנים, כאותה נערה עם מחלפות השיער הארוכות, אותה נערה שכישפה אותו בקסמיה. לזוג המאושר נולד בן בכור, מוריס שמו. מוריס נולד בעייתי. ליבו מצוי בצד ימין של הגוף ולא צדו השמאלי. לידתו הבעייתית של מוריס היא כעין צל שחור על עתידה של המשפחה שהתחילה מאושרת ונמקה במרירות המהולה במעט מתיקות. לזוג נולדות עוד שלוש בנות. שלוש שהן כמו אחת. כאשר הן מתבגרות הן מתלכדות עוד יותר במקשה אחת, כמעין עיסה דביקה ובלתי חדירה. לאחריהן נולדים תאומים, כלומר, נולדת מתי ואחיה המת מוני אך מוני כה נוכח בחייה, גם אם באופן מדומיין, שהוא דמות נוכחת-נפקדת. אותה מתי היא ילדה אנרגטית, היפרקטבית ועם בעיות התנהגות וכמובן בעיות קשב וריכוז. הרטלין עוזר לה להירגע. דורית רביניאן חושפת אותנו בכשרונה הספרותי והתיאורי לאובדנה של משפחה. לא אובדן מוחשי אלא אחד מטאפורי. כל אחד מהילדים מצוי בבעיותיו וניסיונות ההורים לשלוט עליהם ולהנחות אותם בתלם הן עקרות מיסודן. ההורה הדומננטי בסיפור הזה זו אירן שכן בעלה הדייג נעדר שעות רבות מן הבית ועל כן היא גם הנוגעת ביותר. ליבי נכמר על אהבתה הנואשת לילדיה אך גם נשבר על העצב שחשה על ההבנה שכשלה כאם. כישלונה של האם חיבר אותי ישירות אל הביקורת של חני שעסקה בדיוק בזה: באשמות ההורים את עצמם כלפי הילדים. כמה שלא יעשו למען ילדיהם תמיד ירגישו חובה תמידית כלפיהם. כמה שאירן לא ניסתה היא לא הצליחה ותאמינו לי שהיא ניסתה. היא כל כך ניסתה שהיא שקעה בתוך עצמה, בתוך הנרות הדולקים לישועת ילדיה מכשלונותיהם עד שהיא הפכה לצל חיוור של עצמה. גם הבית לובש את דמותה האפרורית, חסרת השמחה, וכל מקום רועש ושמח מתמלא אבק ותחושת דומייה. אירן היא דמות קלאסית של הורה שמנסה בכל כוחו אך לא מצליח. אירן מעוררת את השדים הפנימיים של כל הורה ושל כל הורה לעתיד. אפילו אצלי, שאיני אם, היא הצליחה לעורר פחדים סמויים לקראת העתיד, בבוא היום שהרצון להיות אם יתממש. את כל זה דורית מתבלת בשפה ייחודית, עשירה ומתעתעת. למרות הסיפור הטרגי והעצוב ולעיתים המעט קיצוני [ מיניותה המופרזת של ליזי תעיד על כך] היא מצליחה לגרום לקורא להימשך אל הכתוב, להשתוקק אליו, לחמול עליו. ההתחלה מקסימה ואפילו משעשעת, קריצות הומור ואירוניה, אך לתוך זה היא יוצקת הרבה כאב, תסכול, בדידות ובעיקר עצב. כאשר מנת האושר מתובלת בתבלין של כאב זה הכי בועט ונחרט. " בשק אחד, חשבה, נצררנו כולנו. ברחם של אמא, וכשהיינו ילדות קטנות, הדם שקלח בעורקינו קשר אותנו זו לזו. וכשגדלנו, זיעה אחת הדביקה אותנו ליריעת העור הגדולה שממנה נגזרנו. קמח, מים ומלח. ועכשיו, חשבה כשהחזירה את מבטה אל הסרט הטורקי והאור הכחול של הטלויזיה הבהב בשטפי הדם הכחולים, עכשיו, הדבק הסמיך של הדמעות עושה אותנו שוב משפחה אחת." הביקורת מוקדשת לאמי היקרה. אני מאחלת לה החלמה מהירה והלוואי שאצליח לגרום לה להיות מאושרת ושתמצא נחת בחייה.”

“ספר כה עצוב ונוגע ללב. ספר שמתאר משפחה שאבדה שמחתה. הסופרת מתארת בכשרון רב את "התחלת המשפחה", האהבה בין ההורים, הילדים הקטנים שממלאים את הבית באושר וחום, ואת ההמשך - הילדים מתבגרים והצרות נופלות על המשפחה זו אחר זו. אהבתי מאוד את הספר ואת סגנון כתיבתה של הסופרת. הספר גרם לי לתהות האם בכל משפחה יש איזו אכזבה כאשר הילדים גדלים, ולא ממלאים אחר הציפיות של ההורים.. ממליצה בחום.”

“״התחונות שלנו״ של דורית רביניאן הוא בהחלט אחד הספרים הכי טובים שקראתי בחיי ואני ממליץ עליו בחום. רביניאן היא סופרת מוכרשת מאין כמותה ויודעת לרקום עלילות שמתנגשות ונפגשות בדרך מפתיעה ביותר. יש לה מבט ממש מיוחד על העולם וקשה להאמין שעוד לא מלאו לה 25 כשהיא הוציאה את הספר הזה. כדוגמה: ״ההריון לא עשה לה טוב. בת חמש-עשרה היתה כשכלאו אותה באגרטל הנישואים.״ השפה העשירה של רביניאן עושה את הספר אנין ומענג, וממש נהניתי בקריאה. הדמויות מורקבות והעלילה העצובה נגלתה לאט לאט וגורם לקוראים לרצות עוד ועוד. כמו שאמרתי, חובה לקרוא! נא להוסיף לספרייה האישית.”

“"היא לא ידעה לעשות כלום, רק להיות אמא שלהם. אז היא רוקנה לכבודם את חדרי לבה הגבוהים כאולם שמחות, הפכה את מרתפיו הרחבים למחסנים, ומילאה אותו בכל הצער שלהם. וכשלב של אשה דחוס וחשוך כל כך, היא בוכה כל הזמן, והולכת לחפש תקנה אצל אלוהים". הספר גרם לי לחשוב על האכזבות הבלתי נמנעות שאנחנו מסבים להורים שלנו - מי יותר מי פחות, זה לא משנה. כמה כואבת האכזבה שבניפוץ האשליה שילדיך יהיו מאושרים תמיד. כמה כואב הגילוי שבפער הבין-דורי. ולמרות זאת האהבה שתמיד קיימת, גם אם מדי פעם ואולי עם הגיל ועם השנים ואולי זה בכלל עניין של אופי, צריך לפזר את האבק מעליה כמו ספר ישן, על מנת להיזכר שהיא תמיד שם, לנצח. קשה להאמין שדורית רביניאן הייתה סה"כ בת 27 כשכתבה את הספר הזה. ברגישות אין קץ ואינטימיות מרגשת היא מספרת את קורותיה של משפחת עזיזיאן המגיעה מפרס. היה במיוחד נעים לקרוא מאחר ואני עצמי מגיעה ממשפחה שבמקורה מפרס - התיאורים של האוכל, השפה, ההתנהגות ועוד היו לי אותנטיים ואישיים. לכל אורך הקריאה לא יכולתי שלא להשוות את הספר כגרסתו העברית של אחד הספרים הטובים ביותר שקראתי, הלא הוא "מאה שנים של בדידות" האלמותי והנהדר של גבריאל גרסיה מארקס. יפהיפה.”

“"ביום שהסכימה להינשא לו הגיש סולי עזיזאן לאירן אליספור תיבת תכשיטים גדולה ועמוקה, עשויה עץ וירוקה כארטישוק. הוא הניח בקרקיעתה טבעת כסף דקה ופשוטה, והבטיח לאירן שיום יבוא והוא ימלא אותה בעדיים עד לגדותיה. " נערה צעירה בראשית דרכה. היא רוקמת חלומות במסרגותיה תוך שהיא מתבוננת בעיניים אוהבות אל בעלה. בעלה קרב אליה ונושק לה בעורפה. הוא מושיט יד ללטף את בטנה, בה מסתתר פרי אהבתם, שצומח ומאריך איברים ויום יבוא ויגדל להיות לילד, לנער ולאיש. איש שטמונים בו כל ההתחלות התקוות אך גם פקפוקים והיסוסים. דבר בתמונה הנורמטיבית הזאת לא מעיד על העתיד לקרות. הזוג עדיין יחזיק אך התהפוכות שיעברו עם ילדיהם הן נוגעות ללב ועצובות. סולי ואירן הם עולים מפרס. הם הכירו בארץ כאשר אירן התהלכה בשעת ערב מאוחרת על חוף הים ודמותה צדה את עיניו של סולי ולא נמחתה מהם לעולם. הוא עדיין זוכר אותה, גם ברבות השנים, כאותה נערה עם מחלפות השיער הארוכות, אותה נערה שכישפה אותו בקסמיה. לזוג המאושר נולד בן בכור, מוריס שמו. מוריס נולד בעייתי. ליבו מצוי בצד ימין של הגוף ולא צדו השמאלי. לידתו הבעייתית של מוריס היא כעין צל שחור על עתידה של המשפחה שהתחילה מאושרת ונמקה במרירות המהולה במעט מתיקות. לזוג נולדות עוד שלוש בנות. שלוש שהן כמו אחת. כאשר הן מתבגרות הן מתלכדות עוד יותר במקשה אחת, כמעין עיסה דביקה ובלתי חדירה. לאחריהן נולדים תאומים, כלומר, נולדת מתי ואחיה המת מוני אך מוני כה נוכח בחייה, גם אם באופן מדומיין, שהוא דמות נוכחת-נפקדת. אותה מתי היא ילדה אנרגטית, היפרקטבית ועם בעיות התנהגות וכמובן בעיות קשב וריכוז. הרטלין עוזר לה להירגע. דורית רביניאן חושפת אותנו בכשרונה הספרותי והתיאורי לאובדנה של משפחה. לא אובדן מוחשי אלא אחד מטאפורי. כל אחד מהילדים מצוי בבעיותיו וניסיונות ההורים לשלוט עליהם ולהנחות אותם בתלם הן עקרות מיסודן. ההורה הדומננטי בסיפור הזה זו אירן שכן בעלה הדייג נעדר שעות רבות מן הבית ועל כן היא גם הנוגעת ביותר. ליבי נכמר על אהבתה הנואשת לילדיה אך גם נשבר על העצב שחשה על ההבנה שכשלה כאם. כישלונה של האם חיבר אותי ישירות אל הביקורת של חני שעסקה בדיוק בזה: באשמות ההורים את עצמם כלפי הילדים. כמה שלא יעשו למען ילדיהם תמיד ירגישו חובה תמידית כלפיהם. כמה שאירן לא ניסתה היא לא הצליחה ותאמינו לי שהיא ניסתה. היא כל כך ניסתה שהיא שקעה בתוך עצמה, בתוך הנרות הדולקים לישועת ילדיה מכשלונותיהם עד שהיא הפכה לצל חיוור של עצמה. גם הבית לובש את דמותה האפרורית, חסרת השמחה, וכל מקום רועש ושמח מתמלא אבק ותחושת דומייה. אירן היא דמות קלאסית של הורה שמנסה בכל כוחו אך לא מצליח. אירן מעוררת את השדים הפנימיים של כל הורה ושל כל הורה לעתיד. אפילו אצלי, שאיני אם, היא הצליחה לעורר פחדים סמויים לקראת העתיד, בבוא היום שהרצון להיות אם יתממש. את כל זה דורית מתבלת בשפה ייחודית, עשירה ומתעתעת. למרות הסיפור הטרגי והעצוב ולעיתים המעט קיצוני [ מיניותה המופרזת של ליזי תעיד על כך] היא מצליחה לגרום לקורא להימשך אל הכתוב, להשתוקק אליו, לחמול עליו. ההתחלה מקסימה ואפילו משעשעת, קריצות הומור ואירוניה, אך לתוך זה היא יוצקת הרבה כאב, תסכול, בדידות ובעיקר עצב. כאשר מנת האושר מתובלת בתבלין של כאב זה הכי בועט ונחרט. " בשק אחד, חשבה, נצררנו כולנו. ברחם של אמא, וכשהיינו ילדות קטנות, הדם שקלח בעורקינו קשר אותנו זו לזו. וכשגדלנו, זיעה אחת הדביקה אותנו ליריעת העור הגדולה שממנה נגזרנו. קמח, מים ומלח. ועכשיו, חשבה כשהחזירה את מבטה אל הסרט הטורקי והאור הכחול של הטלויזיה הבהב בשטפי הדם הכחולים, עכשיו, הדבק הסמיך של הדמעות עושה אותנו שוב משפחה אחת." הביקורת מוקדשת לאמי היקרה. אני מאחלת לה החלמה מהירה והלוואי שאצליח לגרום לה להיות מאושרת ושתמצא נחת בחייה.”

“ספר כה עצוב ונוגע ללב. ספר שמתאר משפחה שאבדה שמחתה. הסופרת מתארת בכשרון רב את "התחלת המשפחה", האהבה בין ההורים, הילדים הקטנים שממלאים את הבית באושר וחום, ואת ההמשך - הילדים מתבגרים והצרות נופלות על המשפחה זו אחר זו. אהבתי מאוד את הספר ואת סגנון כתיבתה של הסופרת. הספר גרם לי לתהות האם בכל משפחה יש איזו אכזבה כאשר הילדים גדלים, ולא ממלאים אחר הציפיות של ההורים.. ממליצה בחום.”

“״התחונות שלנו״ של דורית רביניאן הוא בהחלט אחד הספרים הכי טובים שקראתי בחיי ואני ממליץ עליו בחום. רביניאן היא סופרת מוכרשת מאין כמותה ויודעת לרקום עלילות שמתנגשות ונפגשות בדרך מפתיעה ביותר. יש לה מבט ממש מיוחד על העולם וקשה להאמין שעוד לא מלאו לה 25 כשהיא הוציאה את הספר הזה. כדוגמה: ״ההריון לא עשה לה טוב. בת חמש-עשרה היתה כשכלאו אותה באגרטל הנישואים.״ השפה העשירה של רביניאן עושה את הספר אנין ומענג, וממש נהניתי בקריאה. הדמויות מורקבות והעלילה העצובה נגלתה לאט לאט וגורם לקוראים לרצות עוד ועוד. כמו שאמרתי, חובה לקרוא! נא להוסיף לספרייה האישית.”

“"היא לא ידעה לעשות כלום, רק להיות אמא שלהם. אז היא רוקנה לכבודם את חדרי לבה הגבוהים כאולם שמחות, הפכה את מרתפיו הרחבים למחסנים, ומילאה אותו בכל הצער שלהם. וכשלב של אשה דחוס וחשוך כל כך, היא בוכה כל הזמן, והולכת לחפש תקנה אצל אלוהים". הספר גרם לי לחשוב על האכזבות הבלתי נמנעות שאנחנו מסבים להורים שלנו - מי יותר מי פחות, זה לא משנה. כמה כואבת האכזבה שבניפוץ האשליה שילדיך יהיו מאושרים תמיד. כמה כואב הגילוי שבפער הבין-דורי. ולמרות זאת האהבה שתמיד קיימת, גם אם מדי פעם ואולי עם הגיל ועם השנים ואולי זה בכלל עניין של אופי, צריך לפזר את האבק מעליה כמו ספר ישן, על מנת להיזכר שהיא תמיד שם, לנצח. קשה להאמין שדורית רביניאן הייתה סה"כ בת 27 כשכתבה את הספר הזה. ברגישות אין קץ ואינטימיות מרגשת היא מספרת את קורותיה של משפחת עזיזיאן המגיעה מפרס. היה במיוחד נעים לקרוא מאחר ואני עצמי מגיעה ממשפחה שבמקורה מפרס - התיאורים של האוכל, השפה, ההתנהגות ועוד היו לי אותנטיים ואישיים. לכל אורך הקריאה לא יכולתי שלא להשוות את הספר כגרסתו העברית של אחד הספרים הטובים ביותר שקראתי, הלא הוא "מאה שנים של בדידות" האלמותי והנהדר של גבריאל גרסיה מארקס. יפהיפה.”