לפני שיצא לי לקרוא את גאווה ודעה קדומה, שמעתי עליו הרבה, אולם לא ידעתי בדיוק על מה מדובר. כשחקרתי עליו ועל הסופרת, התלהבתי מהעובדה שהוא נכתב לפני מאות שנים ובכל זאת עדיין מעניין אנשים, אז החלטתי להשאיל אותו.
הציפיות שלי היו די גבוהות, אבל הספר עצמו היה מאכזב.
אני אתחיל עם הדברים הטובים: הכתיבה של הסופרת כן הייתה מעניינת, היו הרבה מאוד דמויות (דבר שאני מאוד אוהבת) וג'יין נתנה לכל אחת מהם פרסונה ייחודית ועמוקה משלה. בדרך כלל שיש הרבה דמויות, הסופרים יעדיפו להתרכז בעומק של הדמויות המרכזיות ולהזניח את האחרות ע"י הצגתם בתבנית סטיגמתית כלשהי (מניאק, רגישה, צעקנית, וכו') וויתור על כל איפיון אחר. אבל, ג'יין באמת הסבירה את הדמויות, וגם אם לא התעמקה בהן הרבה התיאורים שנתנה היו מספיקים והדרך שבה ניסחה אותם קלעה למקומות הנכונים.
אבל, כן היה לי מאוד קשה עם הספר, משתי סיבות עיקריות:
הראשונה היא שהיה לי מאוד קשה לעקוב אחרי הכתוב ולהבין את העלילה עד הסוף. את רוב העמודים הייתי צריכה לקרוא עוד פעם או פעמיים בגלל ש1) השפה היא לא מאוד "עכשווית" ובעברית דבר כזה גורם למשפטים להישמע בעל משמעות אדישה, מה שגרם לי לעבור ברפרוף על משפטים כאלה, ואחרי כמה שניות לא להבין מה קרה בעלילה ולחזור אחורה. ו2) הכתיבה הייתה מאוד איטית, וזה גרם לי בצורה אוטומטית לרפרף על כל מיני שיחות חולין, שלאחר מכן הייתי צריכה לחזור ולקרוא שוב, כי היה שם איזה פרט אחד שגרם למשהו בעמוד הבא ופספסתי. זה באמת היה מעצבן, וגזל ממני הרבה זמן.
דווקא אהבתי שג'יין לקחה את הזמן שלה עם הכתיבה, כי זה באמת מרגיש כאילו היא הרגישה מאוד בנוח עם הכתיבה, אבל זה הגיע לרמות שבאמת קשה לא לאבד בהן את הסבלנות. אז זו סיבה אחת.
אך מה שבאמת עצבן אותי, שאם הוא לא היה אני בטוחה שהייתי אוהבת את הסיפור יותר, זה סיפור האהבה בין אליזבת' לדארסי
**מפה יש ספוילרים א תדלגו לסיום**
כולם קוראים לסיפור פמיניסטי, או שאליזבת' הייתה חצופה ופמיניסטית באופייה, אבל לדעתי זה ממש לא נכון. ביחס לתקופה בה נכתב הסיפור, הוא בהחלט היה ראשון מסוגו ואני בטוחה שהוא השפיע הרבה, אבל ביחס להיום, זה ממש לא נחשב לפמיניסטיות.
הרי רק בהתחלה אליזבת' עמדה על שלה ועשתה דבר יוצא דופן, אבל בשאר הסיפור היא ממש לא התנהגה בצורה מיוחדת. ברגע שהבנתי שהיא ודארסי הם אלה שאמורים להיות ביחד, פשוט התחלתי להירתע מהעלילה עוד ועוד ככל שהיא התפתחה. בעידן המודרני זה ממש לא נחשב לסיפור רומנטי. דארסי השתנה כדי לרצות את אליזבת', לא בגלל שהבין שמעשיו שגויים. אפשר לראות בסוף של הספר, בו הוא טוען שהיא גרמה לו להבין את הטעויות שלו, שהוא עדיין גס רוח ודעתן, וזה נשמע כאילו הוא ממש מעמיד פנים בשביל לזכות בהערכה ממנה. לא מתוך זדונות ותחמון, אלא פשוט כי הוא לא באמת השתנה.
בהתחלה, שחיבבתי את אליזבת' ואז שמעתי שהוא קרא לה מכוערת, חשבתי שהוא לא ראוי לה, והסבירות שהם אלה שיהיו ביחד נמוכה. דארסי נשמע כמו אדם עם לב ואופי רע, ואחרי כל המעשים שהוא עשה (וגם עם ההסברים שאמורים להצדיק אותם), אי אפשר באמת להאמין ברציונליות שהוא ישתנה, או שמגיע לו להיות איתה. ובכל זאת, זה מה שקורה, ועוד בסוף זה ממש מרגיש כאילו היא מתרפסת לרגליו, וכל הדמות החזקה של מישהי שלא מפחדת לריב או להתחצף, נעלמה בהרף עין. והיא לא הזכירה לי פמיניזם אפילו במעט. זה ממש עצבן אותי, שאחרי כל המעשים שלו היא פתאום הופכת נואשת לאהבתו.
עוד משהו שאני חייבת להוסיף, הוא שלקראת הסוף העלילה ממש נמרחת. יש לסופרים נטייה לעשות את זה, וזה מציק לקרוא פרטים טכניים שלא באמת קשורים לעלילה המרכזית, שמשתרעים על עשרות דפים.
********************************************************************************************************************
אז לסיכום, לא מאוד נהניתי מהקריאה. אני לא מתחרטת שקראתי אותו, אבל הוא ממש ממש לא מצדיק את ההייפ שנוצר סביבו. קלאסיקה בעיניי זה אל תיגע בזמיר, מישהו לרוץ איתו, אבל לא גאווה ודעה קדומה. לא הייתי ממליצה עליו אם אתם פשוט סקרנים לגבי הסופרת, עדיף להתחיל עם אחד אחר. תקראו את זה אם אתם באמת אוהבים רומנים. אולי הז'אנר הזה פשוט לא בשבילי, אבל אני באמת חושבת שהספר הזה הוא לא כזה טוב כמו שמחשיבים אותו.
