פשוט לא יכולתי להמשיך לקרוא.
כל כך משעמם ומטומטם, שאני לא מבינה איך יש אנשים שרואים אותו כבעל עומק ספרותי כלשהו.
רציתי לאהוב אותו, לא רואה איך אפשר
לא הייתי ממליצה בכלל

רציתי לקרוא את הספר הזה כי התלהבתי מהקונספט של הצמחים. אני מאוד אוהבת צמחים, ובכלל, בעלי חיים ואת כל הארץ שלנו. יש ביצורים אחרים קסם בלתי מוסבר בשבילי, אני חושבת שזה כי בני אדם יצרו כל כך הרבה רוע ונזק בעולם, וכל השאר פשוט קיים, נתון למעשים שלנו. בתור אחת שנולדה לעיר מפותחת במישור החוף, שגדושה בבניינים וילדים, לא באמת הוטמעו בי ערכים של טבע. ההפך, לא אהבתי את הטבע, נמנעתי מלצאת לטיולים והעדפתי להישאר בבית. זה העולם שנולדתי אליו, אז למה באמת להתנסות עם מה שיש בחוץ? אבל, ככל שהתבגרתי התחלתי להתחבר יותר לבעלי חיים, ולראות בעצם את הקסם בעולם שלנו. אנשים לא מבינים שדור שנולד לאלקטרוניקה ואנשים שנמצאים במבנים כל היום, מכיר את העולם ככזה. הטבע לא "טבעי" לנו, זה נחשב לחוויה חד פעמית שיוצאים לטיול או לסביבה עם בעלי חיים. זה לא חלק מהעולם שלנו, כמו שאנחנו רואים אותו. וזה די עצוב, כי עד כמה שזה נשמע הזוי לאנשים, הדור הזה יגדל עם חור ענק בהשכלה, ואף פעם לא יראה את העולם אותו הדבר כמו שהוא. ובאמת, זה די נדיר למישהו בגילי לאהוב את הארץ שלנו וצמחים, ועוד יותר נדיר בהתחשב ברקע שלי. ואין לי מושג למה אני כותבת את זה, אבל לא נורא. ועכשיו לספר עצמו.
ראיתי שבתקציר אין באמת עלילה או משהו מסקרן, ולמרות שזה יכול להרתיע אנשים, זה סוג של סימן בשבילי שהכתיבה תהיה קצת יותר טובה מהממוצע (בממוצע אני מתכוונת לספרים שאני קוראת בזמן האחרון). אז לקחתי אותו.
ה70-100 עמודים הראשונים היו קשים. בתור אחת עם זיכרון לטווח קצר לא משהו, התקשיתי לזכור ולהבין בדיוק על מה הסופרת מדברת. היו הרבה משפטים לא מובנים, דמויות עם כל מיני כינויים שהסופרת ציפתה שאני יקלוט ישר. זה קורה הרבה לסופרים, שבגלל שהם מכירים את הסיפור שלהם כל כך טוב, קשה להם לזכור שמי שקורא את הספר שלהם לא מכיר את הדמויות והעלילה, והרבה פעמים זה יכול לגרום לפרטים חסרים בעלילה או דברים שהסופר מתייחס אליהם כמובן מאליו, אבל לקורא זה קצת יותר מסובך מזה. אז לא פעם ולא פעמיים בזמן הקריאה חשבתי על לסיים את הספר (בטווח העמודים שציינתי). הוא לא התקדם לשום מקום. אבל הצלחתי לאזור סבלנות כי הייתה לי תחושה שאולי בהמשך, הספר כן יהיה מוצלח. וזה באמת קרה.
אחרי המאה עמודים האלה מאוד נהניתי ממנו. הכתיבה הייתה טובה והכל היה מעניין. באמת מעניין. מערכות היחסים שלה וכל ההשקפה שלה ומה שקרה לה בחיים מצאו חן בעיניי. העובדה שלדמות הראשית חסרות שתי אצבעות ממש לא הייתה חלק גדול מהעלילה, זה לא הרגיש כאילו הסופרת כתבה את זה כדי שנרחם על הדמות או כדי למשוך יותר עניין. זה פשוט התאים. ובאמת, היה לי קשה להניח אותו. אהבתי את הדמויות מאוד, ומאוד התחברתי לתמר. היה בה קסם כלשהו, היא הייתה דמות ממש לא צפויה, והתגובות שלה תמיד היו שונות לגמרי ממה שדמיינתי, או ממה שמצופה. ובגלל זה אני חושבת שכל כך אהבתי את הספר הזה.
אבל כן היו חסרונות. משפטים לא ברורים ופרטים חסרים, מילים גבוהות שהיה לי קשה להבין (זה ממש לא מגרעה, אני מודעת לזה שקהל היעד של הספר יבין את מרב המילים). בגדול, אם הפתיחה של הספר הייתה קצת יותר ידידותית, הוא היה מקבל 5 כוכבים למרות שאר החסרונות. אבל הוא באמת טוב. ומומלץ.
אני קצת מפחדת לקרוא עוד ספר של לבנה מושון, כי היא הציבה את הרף גבוה מדי, אבל אני כנראה אקרא עוד ממנה בכל זאת.

זה ספר כיפי ונחמד להעביר איתו את הזמן.
הייתי רוצה שאולי לעלילה הייתה יותר עומק ופירוט אליה, אבל גם ככה הוא די נחמד.
כדאי לקרוא, נשארים עם טעם לעוד אבל זה שווה את זה. בהחלט עולות ממנו שאלות פילוסופיות כמו שרשום.

לפני שיצא לי לקרוא את גאווה ודעה קדומה, שמעתי עליו הרבה, אולם לא ידעתי בדיוק על מה מדובר. כשחקרתי עליו ועל הסופרת, התלהבתי מהעובדה שהוא נכתב לפני מאות שנים ובכל זאת עדיין מעניין אנשים, אז החלטתי להשאיל אותו.
הציפיות שלי היו די גבוהות, אבל הספר עצמו היה מאכזב.
אני אתחיל עם הדברים הטובים: הכתיבה של הסופרת כן הייתה מעניינת, היו הרבה מאוד דמויות (דבר שאני מאוד אוהבת) וג'יין נתנה לכל אחת מהם פרסונה ייחודית ועמוקה משלה. בדרך כלל שיש הרבה דמויות, הסופרים יעדיפו להתרכז בעומק של הדמויות המרכזיות ולהזניח את האחרות ע"י הצגתם בתבנית סטיגמתית כלשהי (מניאק, רגישה, צעקנית, וכו') וויתור על כל איפיון אחר. אבל, ג'יין באמת הסבירה את הדמויות, וגם אם לא התעמקה בהן הרבה התיאורים שנתנה היו מספיקים והדרך שבה ניסחה אותם קלעה למקומות הנכונים.
אבל, כן היה לי מאוד קשה עם הספר, משתי סיבות עיקריות:
הראשונה היא שהיה לי מאוד קשה לעקוב אחרי הכתוב ולהבין את העלילה עד הסוף. את רוב העמודים הייתי צריכה לקרוא עוד פעם או פעמיים בגלל ש1) השפה היא לא מאוד "עכשווית" ובעברית דבר כזה גורם למשפטים להישמע בעל משמעות אדישה, מה שגרם לי לעבור ברפרוף על משפטים כאלה, ואחרי כמה שניות לא להבין מה קרה בעלילה ולחזור אחורה. ו2) הכתיבה הייתה מאוד איטית, וזה גרם לי בצורה אוטומטית לרפרף על כל מיני שיחות חולין, שלאחר מכן הייתי צריכה לחזור ולקרוא שוב, כי היה שם איזה פרט אחד שגרם למשהו בעמוד הבא ופספסתי. זה באמת היה מעצבן, וגזל ממני הרבה זמן.
דווקא אהבתי שג'יין לקחה את הזמן שלה עם הכתיבה, כי זה באמת מרגיש כאילו היא הרגישה מאוד בנוח עם הכתיבה, אבל זה הגיע לרמות שבאמת קשה לא לאבד בהן את הסבלנות. אז זו סיבה אחת.
אך מה שבאמת עצבן אותי, שאם הוא לא היה אני בטוחה שהייתי אוהבת את הסיפור יותר, זה סיפור האהבה בין אליזבת' לדארסי
**מפה יש ספוילרים א תדלגו לסיום**
כולם קוראים לסיפור פמיניסטי, או שאליזבת' הייתה חצופה ופמיניסטית באופייה, אבל לדעתי זה ממש לא נכון. ביחס לתקופה בה נכתב הסיפור, הוא בהחלט היה ראשון מסוגו ואני בטוחה שהוא השפיע הרבה, אבל ביחס להיום, זה ממש לא נחשב לפמיניסטיות.
הרי רק בהתחלה אליזבת' עמדה על שלה ועשתה דבר יוצא דופן, אבל בשאר הסיפור היא ממש לא התנהגה בצורה מיוחדת. ברגע שהבנתי שהיא ודארסי הם אלה שאמורים להיות ביחד, פשוט התחלתי להירתע מהעלילה עוד ועוד ככל שהיא התפתחה. בעידן המודרני זה ממש לא נחשב לסיפור רומנטי. דארסי השתנה כדי לרצות את אליזבת', לא בגלל שהבין שמעשיו שגויים. אפשר לראות בסוף של הספר, בו הוא טוען שהיא גרמה לו להבין את הטעויות שלו, שהוא עדיין גס רוח ודעתן, וזה נשמע כאילו הוא ממש מעמיד פנים בשביל לזכות בהערכה ממנה. לא מתוך זדונות ותחמון, אלא פשוט כי הוא לא באמת השתנה.
בהתחלה, שחיבבתי את אליזבת' ואז שמעתי שהוא קרא לה מכוערת, חשבתי שהוא לא ראוי לה, והסבירות שהם אלה שיהיו ביחד נמוכה. דארסי נשמע כמו אדם עם לב ואופי רע, ואחרי כל המעשים שהוא עשה (וגם עם ההסברים שאמורים להצדיק אותם), אי אפשר באמת להאמין ברציונליות שהוא ישתנה, או שמגיע לו להיות איתה. ובכל זאת, זה מה שקורה, ועוד בסוף זה ממש מרגיש כאילו היא מתרפסת לרגליו, וכל הדמות החזקה של מישהי שלא מפחדת לריב או להתחצף, נעלמה בהרף עין. והיא לא הזכירה לי פמיניזם אפילו במעט. זה ממש עצבן אותי, שאחרי כל המעשים שלו היא פתאום הופכת נואשת לאהבתו.
עוד משהו שאני חייבת להוסיף, הוא שלקראת הסוף העלילה ממש נמרחת. יש לסופרים נטייה לעשות את זה, וזה מציק לקרוא פרטים טכניים שלא באמת קשורים לעלילה המרכזית, שמשתרעים על עשרות דפים.
********************************************************************************************************************
אז לסיכום, לא מאוד נהניתי מהקריאה. אני לא מתחרטת שקראתי אותו, אבל הוא ממש ממש לא מצדיק את ההייפ שנוצר סביבו. קלאסיקה בעיניי זה אל תיגע בזמיר, מישהו לרוץ איתו, אבל לא גאווה ודעה קדומה. לא הייתי ממליצה עליו אם אתם פשוט סקרנים לגבי הסופרת, עדיף להתחיל עם אחד אחר. תקראו את זה אם אתם באמת אוהבים רומנים. אולי הז'אנר הזה פשוט לא בשבילי, אבל אני באמת חושבת שהספר הזה הוא לא כזה טוב כמו שמחשיבים אותו.

ספר מעולה ומומלץ

מאכזב. די הכרחתי את עצמי להמשיך לקרוא אחרי החצי הראשון. לא אהבתי את רוב הסיפורים. יכול להיות שהסיבה היא שהסיפורים לא כל כך רלוונטיים להיום (בכל זאת, זה נכתב לפני 20 שנים) אבל אני לא חושבת שזאת הסיבה. פשוט לא אהבתי אף אחת מהדמויות, והסיפורים נראו לי משעממים. הקסם שלו לא עבד פה.

מה שלא הבנתי עד לקיחת הספר מהספריה, זה שהוא מאוד קצר - 115 עמודים.
העלילה הייתה מאוד טובה, גם הכתיבה, אבל משהו היה חסר. אני לא יודעת אם זה היה העומק של הדמויות, הרקע הדל, או השיחות בין שני האנשים שהיו מאוד שטוחות, אבל משהו לא עבד פה טוב. הרגשתי החמצה אחרי שסיימתי אותו, כי הסופר יכל לעשות הרבה יותר מהעלילה הזאת והוא בחר שלא. אני חשבתי שבשיחות בין שני האנשים, האיש המקומי ידבר על אשתו שנפטרה, על היחסים ביניהם או משהו, אבל השיחות היו פשוטות וקצרות. וחבל, כי העלילה ונקודות השיא שהסופר הביא היו מעולות. אני נותנת שלושה כוכבים כי הרעיון והכתיבה טובים, אך הספר מאוד שטחי ותמציתי מדי לטעמי. לא הייתי ממליצה לקרוא אותו.

אמרו לי שאתגר קרת הוא סופר מעולה, אז החלטתי לקחת את הספר המפורסם ביותר שלו. אז ככה:
הוא ניחן בכישרון כתיבה, את זה אפשר לראות כבר מהסיפור הראשון. אני מאוד אהבתי את הסיפור הראשון "לשבור את החזיר". הוא היה שנון ופשוט במקום. לא היו פרטים חסרים או קיטשיים. ישר ולעניין. הוא ממש העלה לי את הציפיות וחשבתי שכל הסיפורים יהיו ככה. אבל בתכלס, הם היו מאוד מעורבבים.
היו כמה סיפורים (רובם בסביבות ההתחלה) שהיו מעולים. עם כתיבה מצוינת, שבסוף באו עם סוף מפתיע, ובכללי היו פשוט מדהימים. אך לצערי.. היו גם הרבה סיפורים שלא אהבתי.
לחלק, היה קונספט מוזר, שלא כל כך התחברתי אליו ובסוף גם לא הייתה להם פואנטה (לדוגמה, משפחת הנמלים פשוט בלבלה אותי. ניסיתי כמה דקות להבין את הסיפור, אך ללא הצלחה).
היו גם סיפורים של מין מונולוג של הדובר, שהם גם היו טובים, אבל התחברתי אליהם פחות- לא יודעת למה. הם בכל זאת היו טובים.
ואז, היו סיפורים שהם לא היו סיפורים, ואותם בכלל לא הבנתי. הם פשוט תיארו סיטואציות, ללא שום פואנטה, וזה היה די משעמם.
מה שאהבתי זה שהוא הרבה פעמים ידבר על משהו בסיפור ואז יגיע לשיא של הנושא, יגלה משהו מכריע בעלילה- ואז יעביר את הדובר לחשוב על דבר אחר.
בקיצור, לא יכולתי לתת פחות מארבעה כוכבים בגלל הכתיבה הכל כך טובה והמתוחכמת של אתגר, אבל הלוואי שהייתי מצליחה לאהוב יותר מחמישית מהסיפורים.
חובה לקרוא את הספר הזה, גם אם תאהבו רק סיפור אחד או שניים.

אני לא רוצה ללכלך עליו יותר מדי.
בכל זאת, ניסיתי לקרוא אותו לפני כמעט שנה, אבל זה מה שזכור לי:
אני אף פעם לא עוצרת ספרים באמצע. וזו הפעם היחידה בחיי שהפסקתי לקרוא ספר. אני חושבת שקראתי בערך חמישים עמודים, וזה היה פשוט יותר מדי משעמם. הקונספט נראה לי די מעניין מהתקציר, אז היו לי ציפיות טובות. אבל הספר היה כבד, העלילה לא התקדמה והכתיבה פשוט הייתה לא קלה- לא מבחינת משלב לשוני אלא פשוט העלילה עצמה, הייתה לא ברורה ואיטית. הדיאלוגים המייגעים פשוט עצבנו אותי ולכן עצרתי. אני לא אהבתי, ולא הייתי ממליצה.