לפעמים כאשר צופרים לידי , בין אם אני ברחוב או במכונית , אני שוקל לשלוף את יד הנפץ שלי ולרוץ אל המנוולים ולדפוק להם מכה עצומה על מכסה המנוע שתעקם להם את הפרונט ותגרום למכונית להזדקף בתשעים מעלות. גם לגיבורי על צריכות להיות פריווילגיות לא?! אבל אז המכונית תהיה תקועה באמצע הכביש וכולם יתחילו לצפור ואני עלול לאבד את העשתונות.
אז בראש אני משנה את דפוס הפעולה, במיוחד כאשר הבני אלף צופרים נשענים על הצופר מרססים רעש כי הם בחלון הסגור שלהם בתוך המזגן ושימותו כולם , אני תופס את המכונית ומניף אותה באוויר , מסובב אותה פעם פעמיים שלוש ומשחרר בכיוון הים. שישחו חזרה מה לא? ואם לא אז לא. לא קרה כלום.
אז אני מדמיין שרגע לפני שאני משחרר את האצבעות מאחיזת הנפץ שלי אני רואה שיש להם ילדים קשורים מאחור אבל אז זה מאוחר מדי והרכב מסתחרר אל הים...
לפעמים כשצופרים לידי אני מצניע את יד הנפץ שלי, מכווץ אותה קרוב אלי שלא תקבל רעיונות ומאחל לפושעים חיים ארוכים עם טיניטוס קבוע שמתגבר בלילות.
געגועי לקיסינגר הוא סוג של קלאסיקה ישראלית. כמעט כולם מכירים אותו ורבים קראו אותו , גם כאלו שבדרך כלל לא מרבים בקריאה. אני שהייתי סנוב לספרות הישראלית כשיצא , הצלחתי לפספס אותו ( ואת חזרה מטואיצי , באדולינה , אילן הייטנר ועוד ).
אני התחלתי דווקא מהסוף מ "פתאום דפיקה בדלת " ממנו אני זוכר רק את הסיפור הראשון.
עכשיו חם ודביק ואני קורא ספר ארוך באנגלית אז בא לי בטוב הפסקות קרת קצרות.
זה קובץ של סיפורים קצרים. קצרצרים. חברים שלי כותבים סטטוסים בפייסבוק יותר ארוכים וחלק מהסטטוסים אני מבין יותר טוב אחרי הספר הזה. ברבים מהסיפורים יש סטייה מהרציונל וזה מבחינתי היה בונוס .
יש כמה סיפורים טובים מאוד יש כמה שהם שברי רעיונות מצויינים ויש הרבה בינוניים. הרבה כאלו שיש בהם את הזיק של הניצוץ , הבהוב וזהו.
יתכן שהכל עניין של תזמון, שאלתי חבר שקרא את הספר בשנות העשרים שלו מה הוא אהב בספר והוא ענה שהסגנון היה חדשני ומרענן.
זה לא שלא נהניתי מהספר. הוא היה קליל ונחמד אבל אולי אחרי שקראתי את קורטאסר וקארבר , קרת קצת פחות חדשני ובהרבה סיפורים הוא פשוט מחסל אותם רגע לפני שהם מתפתחים.
דבר נוסף שעלה ביחוד בקטעים שקראתי כמה סיפורים ברצף הוא שהדמות היא אותה דמות ברוב הסיפורים. החנון עם המחשבות האלימות שנותן בראש לנשים. אין לי בעיה עם אלימות ( בספרים בספרים ) ועם מין אבל משהו בסגנון הדיבור הבוטה מזלזל שחוזר על עצמו עשה לי אנטי. ואולי זה באמת הגיל, אולי אני מזדקן והופך לפוריטן נפוח.
הסיפורים שיותר אהבתי היו :
לשבור את החזיר.
מדרכות
להטוט כובע
הדוד של הקוף
דרוך ונצור.
אני אמשיך גם לספרים האחרים של קרת . אני אוהב את הקצר הלא מחייב הזה.
נ.ב רק שאלה : למה קוראים לסיפור "געגועי לקיסינגר" בשם הזה? (בלי לקפד ראשי בבקשה ).
















