איך כותבים ספר שילווה אותך גם בשיחות ב-3 בלילה עם האחים הקטנים בחופש הגדול כשלא נרדמים ויש נמלים, גם בצפירת יום הזיכרון אחרי בית ספר או צבא כשאף אחד לא מסתכל אם את עומדת, גם כשתראי תיכוניסטים של 2025 שמשום מה חושבים ש"לשבור את החזיר" קשור לדור שלהם איכשהו ומצטלמים עם המחבר סלפי, וגם כשתנסי לכתוב סיפורים קצרים למרות שעד עכשיו כתבת ארוכים - ותחשבי לעצמך: "למה שם הספר לקוח דווקא מהסיפור הפחות מוצלח בקובץ?" ו"האם זה ניסיון לפנות אל המכנה המשותף הנמוך עם מילים גסות ועלילה חסרת מעוף?..."?

משנים את שמך לאתגר קרת, וממשיכים תמיד לכתוב - אבל לא משהו שיתעלה על הספרים הראשונים שכתבת.

הספר געגועי לקיסינג'ר הצליח מאוד, כנראה יותר מכל שאר קבצי הסיפורים, השירים ושאר הטקסטים של אתגר.
יחד עם זאת - הספר נחשב למרדני בשעת יציאתו לראשונה - 1994, וזאת מכמה סיבות:

*הכותב היה אנונימי עד אז וקובץ סיפוריו הראשון "צינורות" לא הצליח במיוחד. חשוב לזכור שבדורות קודמים הכתיבה בישראל הייתה מקצוע נכבד מאוד, והיו כותבים שכל העם ישב והמתין למוצא פיהם, לעומתם המראה של כותב צעיר בעל פריזורה מרשימה - שלא מתייחס למילה בכובד ראש, כותב בצורה ילדותית וגם ממשיך לכתוב באיזה בלוג ברשת שרבים כאן בטח התנסו בו: "במה חדשה" - היה יחסית חריג.

*השילוב בין התום הילדותי בכתיבה של אתגר - שגם היה יחסית צעיר - לבין מסרים די אפלים, יצר מן חומה שמגוננת על הנוסטלגיה של שנות ילדותו ומקטינה את האופל ששרר בארץ אז לממדי הבנתו של ילד - אך אתגר גם לאחר התבגרותו דבק באיך שאהב לראות את העולם כילד, ללא התפכחות רשמית שתבוא ותתבאר בסיפוריו וללא הכרה בכך שהעבר היה בעייתי, בלשון המעטה.

*שיטות החינוך מצד הדור הבוגר חוזרות רבות בסיפורים באופן גלוי או סמוי, כמו לדוגמא ב"לשבור את החזיר". החינוך נעשה בשיטות קשוחות, כיאה לחלק מניצולי השואה (אתגר הוא דור שני לשואה) ששמו את הדגש על הגבורה ולא על השואה. הפער בין קשיחות החינוך לבין דמות הילד הרגיש והחולמני שממבט עיניה מסופרים רבים מהסיפורים - יוצרת סיטואציות קומיות מרירות, והספר נכתב עוד לפני שרבים בדור השני התחילו להבין את המחירים ששילמו על ההקרבה למען דור ההורים, ולהתקומם.

בכל אופן - היצירות שבאו לאחר ספר זה היו ככל הנראה פחות עצמאיות, ורבים משיתופי הפעולה המקצועיים נבעו מבחירותיו האישיות כמו לדוגמא הנישואין עם שירה גפן שגם כתבה איתו במשותף ספר ילדים. ישנם שיתופי פעולה רבים ופחות מוכרים שלו, כמו שיתופי פעולה בתיאטרון וכתיבת טקסטים למוזיקאים כאביתר בנאי וערן צור.

אם כן - ככותב שממשיך ליצור כבר עשורים - השאלה המעניינת ביותר היא: האם אתגר יתעלה אי פעם על הסיפורים הראשונים שלו?

מי הם היו ההורים של שנות ה-70? איך הם חינכו אותנו, לפי איזה מודל חינוכי? ומה האכילו את אתגר קרת שיצא ספר כזה מוזר שמערבב מציאות ודמיון בכפיפה אחת כשברקע רעשים של אלימות ללא הפסקה. אלימות פיזית ומילולית ללא הרף. מדי פעם לקינוח יש אזכורים של מוות בכל מני צורות. אז המנה העיקרית או הקינוח לא דברו אלי בשום צורה.

גילוי נאות , לא קראתי את כל הספר, הוא לא עניין אותי. היה בו בעיקר המון רעש מכל מני סוגים שלא נותנים מנוח. והמוח שלי בעיקר לא הצליח לעכל. כמו את הסרט "התפוז המכני" גם שם לא הצלחתי להבין את ההומור או האמירה. אבל זה העניין באמנות, אחד אוהב, השני לא!

הספר מכיל 50 סיפורים קצרים, כתיבה לעילא, כי יש להודות בפה מלא שאתגר יודע לכתוב. ויש להודות גם שהרבה יותר קשה לרתק את הקורא בסיפור קצר של דף וחצי מאשר ספר מלא. לא יודעת מי קהל היעד של אתגר בספר הספציפי הזה אבל זה לא אני.

מה שכן הסיפור הראשון והבאים אחריו שיקפו לי את התקופה בארץ של שנות ה - 70. הלך המחשבה שהילדים הם סוררים לא מחונכים שצריך לחנך אותם ביד קשה. שיטת "המקל והגזר" בלי להתחשב בצרכים הרגשיים של הילד.

הסיפור הראשון היחיד שדיבר אלי באמת שמו "לשבור את החזיר" שבו ההורים מכניסים כסף לקופת חזיר מחרסינה כל עוד הילד מציית ומתנהג יפה. ההבטחה היא מתנה שהילד רוצה, אך זה יקרה רק כשהקופה תתמלא.. בינתיים הילד באמת מתנהג יפה ופתאום יש הרבה כסף בקופה. האבא מנופח מגאווה שהילד שלו לא ייצא פושטק שגונב מקיוסקים אלא ילד עם כבוד וערכים. מה שקורה שהילד מפתח רגשות לחזיר. הוא הפך להיות חבר שלו לכן הבקשה המוזרה של אבא הגיע במפתיע. לקחת פטיש לשבור את החזיר ולקנות מתנה שהילד רצה..

סוף הסיפור מביא אותנו לתקופה של דור בועט ומתמרד נגד הערכים שגדל עליהם.
בזמן הקריאה נזכרתי בעולם הדימויים שריתקו את העולם .מבחינת סרטים שראינו, מלחמות שעברנו, מוזיקה ששמענו. כולנו אכלנו מאותה צלחת . והבנתי שכל הדימויים לקוחים מהחיים של כולנו כאן בשנות ה 70. אך אתגר לקח את הסיפורים ועיוות אותם או הקצין אותם באלימות כך שהייתי צריכה ממש לזקק את הרעיון המקורי וההתחלתי של כל סיפור. בסוף זה התיש ונטשתי.

לפעמים כאשר צופרים לידי , בין אם אני ברחוב או במכונית , אני שוקל לשלוף את יד הנפץ שלי ולרוץ אל המנוולים ולדפוק להם מכה עצומה על מכסה המנוע שתעקם להם את הפרונט ותגרום למכונית להזדקף בתשעים מעלות. גם לגיבורי על צריכות להיות פריווילגיות לא?! אבל אז המכונית תהיה תקועה באמצע הכביש וכולם יתחילו לצפור ואני עלול לאבד את העשתונות.
אז בראש אני משנה את דפוס הפעולה, במיוחד כאשר הבני אלף צופרים נשענים על הצופר מרססים רעש כי הם בחלון הסגור שלהם בתוך המזגן ושימותו כולם , אני תופס את המכונית ומניף אותה באוויר , מסובב אותה פעם פעמיים שלוש ומשחרר בכיוון הים. שישחו חזרה מה לא? ואם לא אז לא. לא קרה כלום.
אז אני מדמיין שרגע לפני שאני משחרר את האצבעות מאחיזת הנפץ שלי אני רואה שיש להם ילדים קשורים מאחור אבל אז זה מאוחר מדי והרכב מסתחרר אל הים...
לפעמים כשצופרים לידי אני מצניע את יד הנפץ שלי, מכווץ אותה קרוב אלי שלא תקבל רעיונות ומאחל לפושעים חיים ארוכים עם טיניטוס קבוע שמתגבר בלילות.

געגועי לקיסינגר הוא סוג של קלאסיקה ישראלית. כמעט כולם מכירים אותו ורבים קראו אותו , גם כאלו שבדרך כלל לא מרבים בקריאה. אני שהייתי סנוב לספרות הישראלית כשיצא , הצלחתי לפספס אותו ( ואת חזרה מטואיצי , באדולינה , אילן הייטנר ועוד ).
אני התחלתי דווקא מהסוף מ "פתאום דפיקה בדלת " ממנו אני זוכר רק את הסיפור הראשון.
עכשיו חם ודביק ואני קורא ספר ארוך באנגלית אז בא לי בטוב הפסקות קרת קצרות.

זה קובץ של סיפורים קצרים. קצרצרים. חברים שלי כותבים סטטוסים בפייסבוק יותר ארוכים וחלק מהסטטוסים אני מבין יותר טוב אחרי הספר הזה. ברבים מהסיפורים יש סטייה מהרציונל וזה מבחינתי היה בונוס .
יש כמה סיפורים טובים מאוד יש כמה שהם שברי רעיונות מצויינים ויש הרבה בינוניים. הרבה כאלו שיש בהם את הזיק של הניצוץ , הבהוב וזהו.
יתכן שהכל עניין של תזמון, שאלתי חבר שקרא את הספר בשנות העשרים שלו מה הוא אהב בספר והוא ענה שהסגנון היה חדשני ומרענן.
זה לא שלא נהניתי מהספר. הוא היה קליל ונחמד אבל אולי אחרי שקראתי את קורטאסר וקארבר , קרת קצת פחות חדשני ובהרבה סיפורים הוא פשוט מחסל אותם רגע לפני שהם מתפתחים.

דבר נוסף שעלה ביחוד בקטעים שקראתי כמה סיפורים ברצף הוא שהדמות היא אותה דמות ברוב הסיפורים. החנון עם המחשבות האלימות שנותן בראש לנשים. אין לי בעיה עם אלימות ( בספרים בספרים ) ועם מין אבל משהו בסגנון הדיבור הבוטה מזלזל שחוזר על עצמו עשה לי אנטי. ואולי זה באמת הגיל, אולי אני מזדקן והופך לפוריטן נפוח.

הסיפורים שיותר אהבתי היו :
לשבור את החזיר.
מדרכות
להטוט כובע
הדוד של הקוף
דרוך ונצור.

אני אמשיך גם לספרים האחרים של קרת . אני אוהב את הקצר הלא מחייב הזה.

נ.ב רק שאלה : למה קוראים לסיפור "געגועי לקיסינגר" בשם הזה? (בלי לקפד ראשי בבקשה ).

זהו אוסף של כ-50 סיפורים קצרים, בני כ-3 עמודים בממוצע.
הסיפורי מתארים סיטואציות מחיי היומיום וסיטואציות בדיוניות מההוויה הישראלית.
חלקם מעניינים, חלקם לא, וחלקם אני לא מבין מה המחבר רוצה מהחיים שלי.

סיפורים קצרים. חלקם משעשעים ושנונים יותר וחלקם קצת פחות.

הספר קצר וקליל. מצחיק לפעמים. מוזר לפעמים ומקורי לפעמים. הסיפורים קצרים מאד. חלקם ממש טובים חלקם ממחזרים נושאים שנכתבו כבר. ויש מלא הומור שחור על עצמו. אבל באופן כללי הסגנון של קרת הוא שלו ועם הכישרון לא ניתן להתווכח. הספר לא בוטה יתר על המידה אבל קרת לא חוסך בתיאורים גסים והתייפיפויות לעיתים. לפעמים הכתיבה מרגישה מנותקת. בדיונית ולפעמים זה נראה כאילו הוא קצת מדבר על עצמו. אני אהבתי את הספר. הוא התלווה לספרים אחרים שאני קורא מכיוון שהטקסטים קצרים. ספר טוב. היה שווה קריאה אבל לא מתאים לכולם. רק מי שמתחבר לסגנון שלו. ממליץ לנסות. אני נהניתי מרובו. למרות שהרגיש לי טיפה חוזר על עצמו בכל מיני מקומות

''לא פגשתי יותר את פטריק גרייס, אבל קראתי עליו הרבה בעיתונים. על כל האנשים שעזר להם, כל הדברים הטובים שעשה. הוא היה איש טוב, אולי הכי טוב בעולם. הבנאדם היחידי שהייתי חייב לו טובה על פני היבשת המכוערת הזאת, ועוד שעתיים אני אמור לפגוש אותו. עוד שעתיים אני אמור לדפוק לו כדור בראש'' (עמ' 57).

זה קובץ של סיפורים הזויים שלא שווים ברמה שלהם, אבל בכל סיפור נראה כאילו נפתח צוהר לפנטזיה וצריך לחשוב מה ריאליסטי ומה לא, ממש חגיגה לדימיון. הספר הזה זה כאילו עולם אחר שהמחבר ברא, עולם שלא הייתי רוצה לחיות בו, כמו העיר ''דרי'' שברא סטיבן קינג, אבל הם נוגעים בישות של הקורא.

נניח וכתבתי סיפור על מישהו צרפתי בשם פייר, שעשה ''מכה'' ונכנס לבית משוגעים ומדבר לעצמו, נגיד, וזה הולך ככה:

''הזכרתי כמובן, את הפילוסופים, הם הקיאו משהו בפרוטוקול, משהו שהלך ככה, והרי הוא המעשה עצמו שהביא אותי לבית המשוגעים:
''מר פייר (חסר שם משפחה) טען שהוא חלף על פני (חסר שם) איש בעל מעיל-חום, ומר פייר חשב הרבה, ומילמל משהו על קאמי, הסופר והפילוסוף הצרפתי. הקורבן לא שם לב להתנהגותו המוזרה של פייר ונראה כאילו היה שקוע בשיחה קולנית בטלפון הנייד שלו, האיש שלא חשד במניעים הנסתרים של פייר עורר בפייר להט. ועצם כך שלא חשד אלא פשוט הלך ליעד שלו, ובכן, לפייר היה נראה כאילו היה לו כאן משתף פעולה סודי. ומעילו החום של הקורבן, כאילו בלע בחשיכה את המעשה העתידי והשלכותיו, והעניק לו אישור לביצועו, ומכאן הוא הגיע אל מוסדנו הצנוע באשמת רצח ואי כשירות לעמוד לדין לכל החיים''.
למר פייר יש פגישה, נו הוא כבר מחכה לו בחדר, אפילו מביט בו מעבר לכתפיים של המטפלים, אבל המטפלים לא רואים אותו, הם לא רואים את הדברים החשובים. הוא עונה לשאלות שלהם, שיניחו לו לחזור לחדרו ולבצע את העסקה.
''וירשום בפנקסו ''הפסיכיאטר'', שחושב, כי הוא עצמו, שפוי''.

זה הרושם שקיבלתי מהספר. אחלה ספר, 4 כוכבים. עוד ספרים לא יזיקו.

אחד הספרים הכי טובים שיצא לי לקרוא. התגובות לספרים של קרת, כמו להרבה דברים נדירים בחיים, הן בדר"כ קיצוניות ונעות בין אהבה והערצה מצד אחד וחוסר הבנה גמור מצד שני.
מה שכל כך מיוחד בספריו של קרת בכלל ובספר הזה בפרט הוא שאם הצלחת להיכנס לעולמו אתה מתחיל מסע מופלא למצבים וסיפורים שגורמים לך להרגיש בדיוק את כל אותם הדברים שכל כך קשה לקרוא להם בשם. הם גורמים לך לא רק להזדהות עם הדמויות אלא לחוות הכל דרכן.
הספר הזה מכיל מקבץ סיפורים מדהים (ולפי דעתי - הכי טוב) של קרת, שמציג במילים הכי פשוטות את המצבים הכי אבסורדיים אבל מעורר את הרגשות הכי אמיתיים.

אחד מאוספי קרת האהובים עלי ונקודת מוצא טובה לכל מי שלא קרא את עבודתו בעבר. סיפורים שנונים, חכמים, לפעמים אפלים, אך כמעט תמיד מבריקים, קצרים-קצרים. ארבעה כוכבים מתוך חמישה.