ביקורת ספרותית על פנינים לאור היום מאת סביון ליברכט
ספר טוב

---

בסביון ליברכט נתקלתי לראשונה בכיתה י"א.
חוברת של דפי A4 מהודקת בסיכת מהדק, איכות צילום בית-ספרית, פונט מדכא וסיפורים מדכאים עוד יותר:
העיוורת של יעקב שטיינברג, המלבוש של עגנון, המפתח של בשביס זינגר. שפה ארכאית, אנטי גיבורים אומללים. על הקיר תלתה אחת מבנות הכיתה את תמונתה של בסי פופקין החמוצה, גיבורת המפתח, מצויירת ע"פ איפיוניה החיצוניים בסיפור, וזו היתה דמותו של שיעור ספרות.
יסלחו לי חובבי בשביס זינגר ועגנון שלרגע אינני חולקת על גדולתם, אבל הסיפורים המדכאים האלו הפכו את הספרות עבורי למשהו שמנותק לחלוטין מחוויית קריאת הספרים שלי: הספרים לקחו אותי לעולמות רחוקים, מרתקים, הלהיבו אותי ומשכו את דמיוני. הסיפורים של שיעור ספרות היו חומר לימודים משמים.
כמובן, צריך להודות: רמת הספרים שקראתי באותם ימים לא היתה מהגבוהות. אהבתי בעיקר ספרי מתח ובלש, ספרים שנקראים במהירות תוך כסיסת ציפורניים, ספרים שלקחו אותי לעולמות רחוקים... והשאירו מעט מאוד משקע.
ויום אחד, כשהשעמום בשיעור ספרות גבר, דפדפתי הלאה בין דפי ה-A4 של החוברת והתחלתי לקרוא את אחד הסיפורים בה: ילדת התותים. השם הזה, שהעלה בדמיוני דמות מצויירת חייכנית ואדומת לחיים, יחד עם אזהרת המורה לא לקרוא את הסיפור הזה לבד, כי נקרא אותו יחד בכיתה, הספיקו כדי למשוך אותי לסיפור הזה, למרות האכסניה הלא מעוררת ציפיות בה שכן.
והסיפור הזה היה אחר מכל מה שהכרתי. הדמות החייכנית אדומת הלחיים התחלפה בדמות מזת רעב, גזוזת שיער, חולה ומעוררת חלחלה. הטכניקה בה נכתב הסיפור, כשהקורא כל הזמן מבין יותר מהמספרת, יודע יותר ממנה, כשלמרות הסיפור בגוף ראשון בטון תמים, דובר אמת לכאורה, הקורא יודע שהמספרת מדחיקה, מעלימה מעצמה, יודעת-ולא-יודעת, נותנת לידע להשתהות בשולי התודעה שלה כדי שתוכל להמשיך בהעמדת הפנים של הנורמליות, בעצימת העיניים מול האמת המחרידה, הדהימה אותי.
סביון ליברכט ואהרן מגד הם שני הסופרים הישראליים שאיתם עברתי לעולם הספרות היפה, הנקראת באיטיות, זו שבה לא צריך להתאפק לא להציץ בדף האחרון, כי הדרך היא העיקר.
מאז, קראתי את כל הסיפורים הקצרים של סביון ליברכט, ואהבתי את רובם. הלכתי גם לצפות ב"רוחלה מתחתנת", הצגה המבוססת על סיפור קצר שלה, וגם אותה אהבתי
אלא שעברו 13 שנה מאז ספר הסיפורים הקצרים האחרון שלה, ועכשיו כשקראתי את הספר החדש קראתי אותו בעיניים אחרות מאלו שקראו את סיפוריה הקודמים.
***
או שאולי אלו לא העיניים האחרות, אולי משהו בסיפורים של סביון ליברכט השתנה.
הסיפורים, חייבים להודות, כתובים נהדר, השפה, פרטי המידע ההולכים ומתגלים, הסופים שאינם ממש סופי פואנטה מהסוג שמשאיר אותך פעור פה והופך על פיו את מה שחשבת עד כאן, אלא כזו שמתחברת למה שסופר עד כאן, מחדדת וצובעת הכל בצבע עז יותר. סופים חדים וצובטים את הלב שהולמים היטב את הסיפור.
בספרים ישנים יותר של סביון ליברכט, היו מדי פעם סיפורים שלא הצלחתי להבין. היה איזה מסתורין, טירוף, משהו שלא מתפענח עד הסוף. סיפורים כאלו לא מצאתי בספר הזה, לטוב ולרע: אף סיפור לא השאיר אותי בהרגשה האידיוטית של - קראתי סיפור שלם אבל מה לעזאזל קראתי פה? ומצד שני - משהו מהאווירה הזו היה חסר לי. ואולי זו בכלל אני והגיל שבכל זאת התקדם.
אולי גם קריירת המחזאות של ליברכט השפיעה על הסיפורים לכיוון הזה, בעלי עלילה מוצקה ונקודות אחיזה שניתן לפתח ולהפוך למחזה ברבות הימים.
***
הסיפור הראשון, "מורה-חיילת", הדהים אותי ולא לטובה. מורה חיילת תלאביבית אשכנזיה נכנסת לכיתה בעיירת פיתוח, חווה התפרעות וחוסר שליטה קיצוניים שמערערים אותה, מרגישה תחושת כישלון ושוקלת מה לעשות הלאה. בפגישה מקרית עם אחד מתלמידיה הוא מסביר לה מה הדרך הנכונה לעבוד עם התלמידים שעולמם כל כך זר ורחוק מעולמה, ובזכותו היא יכולה לחזור לכיתה וללמד בהצלחה. סיפור מצויין לשעת חינוך שעוסקת בשד העדתי והשסע החברתי, עם מסר נהדר ומעורר השתאות: מאחורי החזות הקשוחה של החבר'ה מעיירת הפיתוח מסתתר בעצם לב זהב וכולנו בני אדם. או משהו.
בקיצור, סיפור כתוב היטב שנראה כאילו נכתב לפני שלושים שנה ונשלף מאיזה בוידם לרגל הספר החדש.
הלאה.
הסיפור "ד. אמסלם" בו מומחית לגנטיקת ילדים מסיירת עם ראש מועצה פריפריאלית בבי"ס ישן שנסגר כדי לבחון את התאמתו להקמת מרכז טיפולי בהנהלתה, ובזמן הסיור נזכרת בטראומת ילדות שחוותה בו הזכיר לי מאוד את הסיפור "סינית אני מדברת אליך" בו אשה מסיירת בדירת ילדותה עם מתווך דירות. הסיפורים שונים, כמובן. יש להם עלילות נפרדות, אבל משהו בגרעין - בסיור במסווה בזירת טראומות ילדות - דומה מדי.
כך גם הסיפור "בנים" - מפגש בין רופא לאמו החרדית של בן הזוג של בנו, הזכיר לי את סיפורה הישן תפוחים מן המדבר, בו אשה חרדית מבקרת את בתה שברחה מהבית וחיה עם בן זוגה בקיבוץ. אם סמל החילוניות-מפחידת-חרדים פעם היה זוגיות ללא נישואים בקיבוץ, היום היא כנראה זוגיות הומוסקסואלית. וגם בסיפור הזה יש תגלית מפתיעה ומרעישה: האשה החרדית היא לא מרשעת חסרת לב, היא ממש אוהבת את בנה, עדיין, למרות שנדתה אותו! הלם.
ב"סועאד" נרקם סיפור אהבה בין בדואית חסרת משפחה לחבר קיבוץ בעל מום שמהווה מטרה ללעג ולמהתלות אכזריות מצד חברי הקיבוץ, וכאן נזכרתי ב"קיבוץ" מתוך הספר "מקום טוב ללילה" שגם בו - חברי הקיבוץ בוחרים להם לקרבן חבר קיבוץ בעל בעיית התפתחות. מסתבר, תחזיקו חזק!, שחברי קיבוץ יכולים להיות מרושעים ואכזריים בעוד שדווקא אשה בדואית יכולה להיות בעלת לב טוב. ההלם. שוב.
"פנינים לאור היום" שעל שמו נקרא הספר שוב הזכיר לי סיפור ישן - את ילדת התותים. גם כאן, אין דמיון בין העלילות אלא רק בגרעין: סיפור שמסופר דרך נקודת מבטם של פולנים שהשתלטו על ביתם של יהודים במלחמת העולם השניה, כפי שילדת התותים סופר מנקודת מבטה של אשת מפקד מחנה נאצי. מה שהיה חדשני מאוד בזמנו כבר שחוק יותר בימינו, ונקודת המבט מראש פחות מטלטלת ומזעזעת, ועדיין זהו סיפור טוב ומעורר מחשבה .
בסיפור "מספרת יודעת כל" ילדה מעיירת פיתוח תזכה לסדנת כתיבה בעיר הגדולה - תל אביב, ועל הדרך תזכה גם בהארה מוסרית כשתגלה שהעקרונות הנוקשים עליהם חונכה לא בהכרח עומדים במבחן המציאות, ואנשים שנחשבים מושחתים על פי קנה המידה שהביאה מהבית עשויים להתגלות כחביבים ומתחשבים, בעוד שאלו שדבקים, לכאורה, בעקרונות המוסר המוכרים לה עלולים להתגלות כמרושעים כשמדובר ביחסי אנוש.
הסיפור "האשה הסיבירית" היה מבחינתי שיא של פוליטיקלי קורקט שהשתלט על הסיפור, ואני מצטערת מראש על הספוילרים, אבל כל מי שקרא סיפור או שניים בחייו בלאו הכי ינחש את סוף הסיפור: מעשה בפרופסורית שבתחילת דרכה גרה בשכנות לאשה סיבירית, שהיתה אשה מוכה ואומללה. הפרופסורית לעתיד נחלצה לעזרתה ועזרה לה להגיע למקלט לנשים מוכות, ועודדה אותה ללמוד ולקחת אחריות על חייה. הבעל המכה התחרט, הבטיח לשנות את דרכיו וללכת לסדנאות מתאימות, האשה חזרה אליו ואז קיבלה הפרופסורית לעתיד משרה בחו"ל ומאז לא היתה בקשר איתה. כעבור שנים, מתברר לה שאותה אשה נרצחה ע"י בעלה. בתה שהיתה תינוקת גודלה ע"י הסבתא, וכל שידעה על אמה הוא שאמה ביישה את אביה, דיברה עליו עם זרים, פנתה לעזרה פסיכולוגית, למדה אנגלית כדי שתוכל למצוא בעל אמריקאי עשיר, עד שבעלה הסבלני שאיפשר וסלח לא היה יכול עוד לסבול את המצב. מבצע ההצלה הנועז שלה כשל, חוסר ההבנה שלה את התרבות של האשה לה ניסתה לעזור הוביל לתוצאות טרגיות. והמסר? המסר הוא, ככל הנראה, שאם נולדת כפריווילגית לבנה, בעלת אמצעים ויכולת להשיג השכלה, את לא בסדר לא משנה מה תעשי ונידונת לחיות עם ייסורי מצפון. שהרי ההתערבות של הגיבורה הובילה לאסון, אבל מכיוון והיתה עדה ישירה לסבלה של שכנתה, ברור שגם אם לא היתה מתערבת היתה חשה ייסורי מצפון. למרות השוני התרבותי, הבחירה להישאר בצד ולא להתערב היא בחירה שקשה לקבל אותה, גם אם הסיפור מוביל לשם.
שני הסיפורים שאהבתי במיוחד בקובץ הזה הם "ילד בלונדיני" מכמיר הלב (מי אמר שילדים תמיד גונבים את ההצגה?) ו"צוענים" החידתי מעט, שסובב סביב הציר של זכרון השואה.
***
כילדה, הייתי מנויה לעיתון "אותיות", והיה שם סיפור בהמשכים שתיאר את קורותיה של נערה מנתיבות שמשפחתה נאלצת לעבור לתל אביב ועל קשיי ההסתגלות שלה לעיר הגדולה והפערים בינה לבין תלמידות הכיתה בה היא לומדת. בפרק האחרון בסיפור היא שבה לביקור בנתיבות ומגלה לפתע את הפער שנוצר בינה לבין חברותיה, מגולם בבגדים היפים יותר שהיא לובשת. כילדה, אהבתי את הסיפור הזה מאוד. הרגשתי שהוא פותח לי צוהר לעולם אחר. כמה שנים אחרי שקראתי אותו, כשלמדתי באולפנה עם פנימיה, שתי חברותי הטובות ביותר היו מנתיבות. ויום אחד השם של הסיפור ההוא עלה ושתיהן גיחכו עליה וסיפרו כמה הכעיס אותן הסיפור הזה, שהציג אותן כ"בנות הכפר", פרובנציאליות שאינן יודעות להתלבש...
הסיפורים של סביון ליברכט מלאים ברצון טוב, ברצון לפתוח צוהר לעולם אחר, לחבר בין עולמות, להראות שהאחר הוא בעצם לא כל כך אחר, אבל קשה היה לי להמנע מהתחושה שהם עושה שירות דב לשאיפה הזו, לשים את הפריפריה במרכז. מרוב שהיא מתאמצת לספר לנו כמה "ההם" הם בעצם בסדר, וכמה הכל תלוי בנקודת ההשקפה, אי אפשר שלא לחוש בריחוק שלה מהעולמות עליהם היא מספרת, במאמץ שנדרש ממנה כדי להוכיח לנו שהאחר הוא גם בן אדם, בשעה שלקורא זה עלול להיות מובן מאליו.

» ביקורות נוספות של רויטל ק.
» ביקורות נוספות על פנינים לאור היום