ביקורת ספרותית על ללכת בדרכך - טרילוגיית אני לפניך #1 מאת ג'וג'ו מויס
ספר לא משהו

---

כל הביקורות הטובות ששמעתי על הספר גרמו לי לפתח ציפיות גבוהות ממנו.
ציפתי לבכות בסוף הספר, להזדהות עם דמות שרחוקה מהמציאות שלי, להיכנס למחשבות שלה, לשמוח ולבכות איתה.
אבל זה פשוט לא קרה.
לואיזה, הדמות הראשית, היא האדם הכי מסכן שקיים בספר. (יותר מויל לפי דעתי.)
היא חייבת לעבוד כי היא המפרנסת היחידה, אחותה הקטנה טובה ממנה בהכל, החבר שלה מעדיף לרוץ מאשר לבלות איתה (והיא אפילו לא מסוגלת להבין שזה מה שהוא עושה), יש לה סבא חולה שבץ שלא מתפקד, היא מתקשה למצוא עבודה ועוד דברים נפלאים כגון אלו. חיים נהדרים.

וכשלואיזה פוגשת את ויל לראשונה היא פשוט נדהמת ולא מסוגלת להגיב.
סבבה, הלם ראשוני.
אבל גם אחר כך, כעבור כמה ימים, עדין קשה לה.
היא לא מודעת למוגבלויות, מה זה בכלל אדם שיושב בכיסא גלגלים בשבילה?
וזה הכעיס אותי, ממש הכעיס אותי.
איך היא לא מסוגלת להבין את מה שויל חווה? את הבושה במבטים, את זה שמתנהגים אליך כמו ילד קטן?
ומשם די התחלתי לשנוא אותה.
ואת רוב הדמויות בספר.

וכשבסוף הספר, שלואיזה נוסעת בשביל להיות עם ויל (בשוויץ זה היה?), לא בכיתי.
למעשה בכלל לא קלטתי שזה עצוב.
זה הרגיש לי כל כך חסר רגשות.
רק אחרי שגמרתי את הספר הבנתי שזה היה בעצם עצוב.
אבל זה בכלל לא הרגיש לי ככה.

למרות הכל, היה משהו אחד חיובי בספר. "טייץ דבורה" ואיך שלואיזה מתלבשת.
זה הדבר החיובי היחד שמצאתי.

ממש התאכזבתי.

» ביקורות נוספות של החצילה מקומה שלישית
» ביקורות נוספות על ללכת בדרכך - טרילוגיית אני לפניך #1