זה מהספרים האלו שאני ממש רוצה שכל הדמויות ימותו בסוף.
כולן שם מעצבנות ולא הצלחתי להתחבר לאף אחת מהן.

ההתחלה של הסיפור הייתה נחמדה וקסומה, נכנסנו לעולם אחר שבו סופי ואגתה לא שייכות ומנסות למצוא את מקומן.
אך השינוי שהדמויות עברו בסוף לא היה שינוי שפקח את עינהן שאולי בית הספר לא כל כך טוב או שיש עוד מה לעשות בעולם חוץ מלחכות לנסיך... (מצטערת, אני מושפעת מדי מאלזה ומואנה)
ציפתי לרגע הזה, שהן יבינו, יחשבו, שסופי לפחות תתנהג בצורה אנושית.
לא קרה.

ולמרות שקראתי את הספר לא מזמן, אני ממש לא זוכרת כלום.
אומנם ההתחלה ברורה לי, אבל ככל שאני מגוללת את הסיפור בראשי אני לא מצליחה להיזכר מה קרה שם, מי הרג את מי ולמה.

אזהרת ספויילר
אך הדבר שהכי עיצבן אותי היה שטרדוס או איך שלא קוראים לו כעס על כך שסופי או אגתה -אני לא זוכרת כבר מי מהן- פקפקה בגברויותו של טדרוס.
או שאולי זה לא היה הניסוח המדוייק? אני ממש לא זוכרת... זה היה כשהוא רצה ללכת לבית הספר לרע ולהילחם בהן.
אה רגע, זו הייתה אגתה שאמרה לו, לא סופי. ><
סוף ספויילר

אז כנראה שחתיכת אנדרלמוסיה נותרה לי בראש מהספר הזה.
אבל לא בגלל שהוא היה כל כך רע. למעשה, לא שנאתי אותו כל כך, למרות כל החסרים שלו.
הוא היה בסדר כזה.

אני חייבת להודות שלצערי, אני כמעט תמיד שופטת ספר על פי הכריכה, לכן זהו הדבר הראשון ששמתי לב בספר.
ואני כל כך אוהבת את הכריכה של הספר! זוהי גם הסיבה שקראתי גם ספרים אחרים מסדרת "ספרי הרפתקאות לנוער" שכל כריכות הספרים בה מעוצבות בצורה יפיפייה.

ההתחלתו של הסיפור הייתי לי קצת קשה לקריאה, המון תיאורים שהיו לי משעממים לקריאה.
אך ככל שהעלילה התפתחה, כבר לא היה לי משעמם לקרוא את התיאורים והיו הרבה יותר דיאלוגים מעניינים בין הדמויות שגרמו לי להמשיך לקרוא ולהסתקרן מה יקרה.

הדמויות עצמן חמודות -חוץ מקלהון, שהוא ממש מטרד- אך לא תמיד אפשר להבין מה הן מרגישות, הרגשות שלהן מסופרים כעובדות ובלי יותר מדי התעמקויות. -אלא אם מדובר בלואיז ובמה שהיא מרגישה למוריס, היא היוצאת מהכלל היחידה.-
ומוריס עצמו? הוא נהדר, אהבתי את התגובות שלו למצבים, האכפתיות שלו והחשיבה שלו לפני כל מעשה.

אומנם התעלומה של פרש בלי ראש קצת נמרחה לי מדי, חזרו על העניין של "פרש בלי ראש" שוב ושוב, אך אני לא ציפתי לזה, חשבתי שאקרא סיפור אהבה, אך התברר לי שמדובר בספר מתח\תעלומות. הציפיות שלי היו מוטעות, לכן טיפה התאכזבתי.

ובסך הכל הספר נחמד, שווה לקרוא אם יש זמן וכוח. השפה הנעימה שבה הוא מסופר וההערות של המחבר שכתובות באותה שפה נעימה כמו שאר הספר רק תרמו לאווירה והיה כיף לקרוא אותן.

ספר תמים לחלוטין.
בהתחלה זה הרתיע אותי.
אבל גילתי שזה לא דבר רע, אלא מאוד נהנתי לקרוא על העולם המומצא והנסתר מעיני בני אדם של חתולי נמל נחמדים וטובי הלב.
מומלץ.

כל הביקורות הטובות ששמעתי על הספר גרמו לי לפתח ציפיות גבוהות ממנו.
ציפתי לבכות בסוף הספר, להזדהות עם דמות שרחוקה מהמציאות שלי, להיכנס למחשבות שלה, לשמוח ולבכות איתה.
אבל זה פשוט לא קרה.
לואיזה, הדמות הראשית, היא האדם הכי מסכן שקיים בספר. (יותר מויל לפי דעתי.)
היא חייבת לעבוד כי היא המפרנסת היחידה, אחותה הקטנה טובה ממנה בהכל, החבר שלה מעדיף לרוץ מאשר לבלות איתה (והיא אפילו לא מסוגלת להבין שזה מה שהוא עושה), יש לה סבא חולה שבץ שלא מתפקד, היא מתקשה למצוא עבודה ועוד דברים נפלאים כגון אלו. חיים נהדרים.

וכשלואיזה פוגשת את ויל לראשונה היא פשוט נדהמת ולא מסוגלת להגיב.
סבבה, הלם ראשוני.
אבל גם אחר כך, כעבור כמה ימים, עדין קשה לה.
היא לא מודעת למוגבלויות, מה זה בכלל אדם שיושב בכיסא גלגלים בשבילה?
וזה הכעיס אותי, ממש הכעיס אותי.
איך היא לא מסוגלת להבין את מה שויל חווה? את הבושה במבטים, את זה שמתנהגים אליך כמו ילד קטן?
ומשם די התחלתי לשנוא אותה.
ואת רוב הדמויות בספר.

וכשבסוף הספר, שלואיזה נוסעת בשביל להיות עם ויל (בשוויץ זה היה?), לא בכיתי.
למעשה בכלל לא קלטתי שזה עצוב.
זה הרגיש לי כל כך חסר רגשות.
רק אחרי שגמרתי את הספר הבנתי שזה היה בעצם עצוב.
אבל זה בכלל לא הרגיש לי ככה.

למרות הכל, היה משהו אחד חיובי בספר. "טייץ דבורה" ואיך שלואיזה מתלבשת.
זה הדבר החיובי היחד שמצאתי.

ממש התאכזבתי.

את הספר גמרתי מאוד מהר.
זה ספר יפה מאוד, אבל גם נורא מדכא. ויש לי מין רתיעה מדברים מדכאים. אבל בכל זאת נהנתי לקרוא אותו.

רק מה שהכי זכור לי לרעה מהספר זו האחות הקטנה של רואן, סטרומה.
היא רק בת שש, ויודעת לכתוב בצורה מאוד טובה וגם לפסק.
היא גם שוחה מאוד טוב.
היא פשוט טובה בהכל. היה נשמע שסטרומה ממש מושלמת.

הספר בסהכ חביב והוא הרגיש מאוד ראליסטי.
בעצם, ראליסטי אם נוציא את הרפר. הוא קצת הרס את הכל. הוא נשמע לי כמו חבר דימיוני.

אני מרגישה שכל מה שאפשר להגיד על הסםר הזה, כתבו לפניי.
אז אני אסכם בקצרה שזה ספר נפלא, מצחיק, שממש כיף לקרוא אותו ויש בו גם משהו כל כך אמיתי, באיך שסיימון מציג את בלו ומתאר אותו...
ממש אהבתי, מומלץ!

"לכי על זה, דודנית."
זה המשפט הכי זכור לי מהספר.
למה? כי הדבר שהכי עיצבן אותי ספר! דודן ודודנית.
אחד מגיבורי הסיפור כל הזמן קורא לאנשים "דודן\דודנית". ואני שברתי את הראש, מה זה יכול להיות?! אז תתפלאו, אבל דודן זה תרגום לסלנג Dude באנגלית. למה?! איך?! חתיכת דימיון יש למתרגם...

ובכלל, את הספר הזה קניתי בשבוע הספר כחלק משלישיית ספרים במבצע "שלוש במאה". והמוכרת אמרה שזה ספר טוב, ואני הייתי צריכה ספר למבצע, ולא מצאתי אחר. אז לקחתי.
הספר די קל לקריאה, מהספרים האלו שגומרים אחרי יומיים. סתם ככה.

והעלילה עצמה מדברת על דיי ויוני.
דיי הוא גנב שכל האימפריה (דיקטטורה, אם תרצו.) רודפת אחריו.
וכן, הוא בן 17 בערך. זה נשמע לי נורא מוזר שהוא כל כך חכם ומחונן, אבל בן 17. ציפתי שהפושע הנורא מבוקש יהיה בן 40 ומשהו, מישהו עם קצת ניסיון, עזרים רובוטים. משהו! אבל לא, הוא בן 17. כי זה ספר נוער והכל...
אבל עזבו את זה שהוא בן 17, אולי זו רק אני שמתקטננת. אבל זה שהוא חייב לבצע הכל בעצמו לבד והוא לא נתפס כי הוא כל כך חכם, בלי עוזרים בכלל. נשמע קצת.. האממ מוזר מדי.

ויש את יוני, בחורה חמודה, מחוננת (וכמובן, מהממת) ש... טוב, היא די מעצבנת כי היא בטוחה שהיא נוקמת ועושה את הדבר הנכון ואז מתחילה להרגיש חרא עם עצמה על כך שהיא ספויילר הסגירה את דיי לאימפריה. סוף ספויילר

אבל הדבר שהכי הכי מעצבן בספר זה שהסופרת מתעללת בדמויות אזהרת ספויילר די רציני.
כי קודם על ההתחלה היא הורגת את אח של יוני, מה שהופך אותה לחסרת משפחה לחלוטין. ייאי.
אחרכ היא הורגת את אמא של דיי והאח הגדול של דיי. והאח הקטן של דיי חולה במחלה מאוד מסוכנת שהאימפריה גרמה לו לחלות בה במכוון.
ואגב, יוני היא יתומה ודיי חי ללא אבא (הוא מת? נעלם? אני כבר לא זוכרת...)
אז הסופר פשוט הורגת את כולם! נהדר!
סוף הספויילר

אז היו הרבה דברים שעצבנו אותי בספר, ובהחלט הייתי מוותרת עליו.
כי היה לו פוטנציאל להיות ספר טוב. אבל הוא נגמר בבסדר וזהו.

לפני לא הרבה זמן גילתי שיש מחזמר על המכשפה המרושעת מהקוסם מארץ עוץ.
השקעתי הרבה בחיפוש המחזמר בעברית, שהתברר שלא הוצג בכלל בישראל. אבל נו, טוב, ישראל, מה אפשר כבר לצפות?
אך שגילתי שיצא תרגום לספר הזה, הייתי חייבת לקרוא אותו, כי סוף סוף יש משהו בעברית שקשור המחזמר! (לא ידעתי שיצא תרגום לפני זה...)

אבל לצערי, -ולמרות שהרעיון עצמו של הסיפור מעולה- הספר היה מייגע.
הכתיבה הייתה משעממת ויצא שדילגתי על חלקים רבים בספר, בעיקר תיאורים. ואפילו יצא שדילגתי בהתחלה על כמה פרקים שלמים...
ממש התאמצתי לקרוא אותו.
וכל העניין הזה שכל הזמן מוציאים את אלפבה (המכשפה המרושעת מהמערב) כמסכנה, שעברה הזנחה, וילדה שחסרה לה אהבה בחיים, היה ממש מעצבן.
זה היה נראה שהסופר ממש מתאמץ להמציא דברים שיגרמו לאלפבה לשנוא את העולם וסיבות שהיא הפכה למכשפה.
ובשלב מסוים הסופר פשוט מתחיל לקרוא לאלפבה מכשפה, אבל גם משתמש בשם שלה, אלפבה.
מה הרעיון? תבחר שם אחד וזהו.
ועצם זה שבאמצע השיחה היא הופכת ממכשפה לאלפבה היה מאוד מבלבל ולא קשור.
אבל נקודת האור היחדה של הספר הייתה גלינדה. אוי, כמה שאהבתי את הדמות הזאת.
גלינדה פשוט נערה מעצבנת ומתנשאת שאוהבת בגדים, ולאט לאט לומדת להכיר את אלפבה.

אזהרת ספויילר
והדבר שהכי עיצבן אותי הוא הסוף.
לפי מה שאני זוכרת שקראתי, המכשפה הרעה מהמערב ראתה את הנעליים של דורותי ואז ניסתה לקחת אותן מדורותי. ודורותי התעצבנה, אז היא שפכה על המכשפה מים.
הסופר ממש שינה את זה.
פתאום המכשפה רוצה שדורותי תבוא אליה, מרחיקה את כולם משתיהן, צורחת עליה שהיא רוצה לרצוח אותה ואז כמעט נשרפת ודורותי המסכנה מנסה לעזור לה בכך ששופכת עליה דלי מים.
הו, למה אי אפשר להשאיר את הסוף המקורי ופשוט לכתוב למה זה קרה? למה היא רצתה את הנעליים ולא ידע שדורותי מחזיקה בהן קודם?
סוף ספויילר

אז פשוט אל תקראו את הספר הזה. הוא לא שווה את הזמן שלכם.

אני מאוד אוהבת את הסדרה.
ואם תטענו שורוניקה מעתיקה ממשחקי הרעב אני פשוט אתעצבן בשקט על כך ואלך לשבת בפינה...
כי אין לי באמת טיעון שמוכיח שהיא לא.

אך הדבר שאני אוהבת בסדרה זה שורוניקה לא מפחדת להרוג דמויות, בניגוד לסופרים אחרים.
נכון שיש הרבה מוות, אבל מתקיימת שם מלחמה ובמלחמה אנשים מתים.
תוכלו תתלננו כמה שתרצו, לי אין בעיה עם זה.
ולבסוף הספר היה מלא בגילוים מפתיעים ותהיות על הורים מעצבנים בשם מרכוס ואוולין והורים מעצבנים פחות.
ככה זה שכל ההורים שמה דפוקים, הא?