“זהו ספר הרפתקאות מעניין ומיוחד מסוגו. מומלץ מאוד, בייחוד לחובבי סוסים ומערבונים. סיפור האהבה שבמרכז העלילה היה יפה, אך הרשים אותי פחות.

כדי לשמור על המתח עבור קוראים עתידיים, לא אתייחס כמעט לעלילה. כבכול פעם ניגשתי אל קריאת הספר "טבולה ראסה", אפילו את החלק האחורי בעטיפה לא הצצתי. זה כמובן השתלם, והעצים את ההפתעה.

מכיוון שלא היה לי מידע על המחבר וספר, תהיתי אם יש הסבר לחזרות התכופות על מידע שכבר סופר. מסתבר שהפתרון הוא גם הסיבה לכך שהורי זוכרים ספר קצר יותר. הספר בן 100 הפרקים מבוסס על הרפתקאותיו ורשמיו של המחבר – תומאס מיין ריד במחצית המאה ה-19. הוא נכתב מתוך כוונה לפרסמו בעיתונים פרק אחר פרק. בעיה נוספת, פרט לחזרות על מה שסופר, היא התרגום. תרגום בינוני – כפי שאפשר יהיה להיווכח בציטטות שהוספתי למטה.

היופי בספר, לטעמי, הוא סגנון הכתיבה, מפורט כמו בהכנה למחזה, אשר שולח את הקורא היישר לתפאורה של ערבות טקסס. הקורא יכול, למשל, לבלות במסבאה ולשתות כוסית שרי, ג'ין או להתכבד בתרנגול הודו שגדל פרא. לא תמיד התיאורים דומים למערבוני הספגטי אשר יצאו לאקרנים כמאה שנים אחר-כך.

ביקורת על מוסד העבדות:
בזמן בו נכתבה העלילה, העבדות באמריקה הצפונית הייתה חוקית. לכן מפתיע לגלות את גישתו הביקורתית של הסופר לעבדות. הביקורת מופנית לאלו אשר עדיין מצדיקים את העבדות, שנים ספורות לפני מלחמת האזרחים. בהקשר לזה, מעניינת ההקבלה שעושה המחבר בין ביות סוסי הפרא לעבדות. על ביות סוסת פרא נכתב: "צווחה נזעמת דיברה בגילוי על רגשותיה כלפיו, ועל נחישותה להתנגד לו בכל כוחה. היא הצהירה על התרסתה כנגד הניסיון להשפיל אותה לתנאי עבדות." (עמ' 108). ועוד ציטטה, אשר אולי צריכה לגרום לאזרחי מדינות ללא משטר דמוקרטי לחשוש קצת: "היא תלמד לראות בך את אדוניה, ותישמע לרצונך, אם תהיי זו שתעשה את המחווה השוללת ממנה לראשונה את חירותה."

אם הקורא סבור לרגע שהמחבר הוא אביר הצדק של תקופתו, החרד לזכויות ולניצול, אזי נכונה לו אכזבה. החמלה נעצרת כשזה מגיע לאינדיאנים. על הלהיטות להרוג אינדיאנים הוא כתב: "אין ספק שיש משהו בלתי אנושי ברעיון, אך יש לזכור שפראים אכזריים אלה התגרו באדם הלבן באלף חזרות על שלושה פשעים שטניים: אונס, שוד ורצח."

המחבר מוסיף ומגן על זכות המהגרים מאירופה להתנחל באמריקה: "לדבר על היותם ילידי הארץ – הבעלים האמיתיים, העקורים, של הקרקע – אלה פשוט שטויות...לכל בני המין האנושי יש זכות טבעית על כל האדמה שעל פני כדור הארץ." (עמ' 482).

במונחים של ימינו הוא עלול להיחשב כמי שתפיסת עולמו הפוליטית היא ימנית קיצונית. הוא פשוט מתנגד להיות שבוי בקונספציה המחשבתית של "זכות לאומית": "ארחיק לכת ואומר, תוך הסתכנות בגינוי: לא רק הפרא, כפי שהוא מכונה, אלא גם בני תרבות צריכים להיעקר ממקומם ללא משוא פנים כל אימת שהם מתגלים כבלתי מסוגלים לנצל ביעילות את המשאבים שהטבע הציב בתחומיהם. ניצול אוצרות הטבע הוא שאלה שאינה מוגבלת לאומות: היא נוגעת למשפחת האדם בכללותה." (עמ' 483-482). לפי תפיסה זו כולנו צריכים להודות למשפחת עופר על ייבוש ים המלח.

ואנקדוטה לסיום - ביקורת על אידיאל היופי: "המשך בסקירתך, וסופך שתהיה משוכנע: אישה עטורת שפם – צעירה, יפה וברונטית – היא אחד המראות הענוגים ביותר שהטבע הואיל ברוב חסדו להאציל לעין האנושית." (עמ' 337). ברחוב ז'בוטינסקי בפתח תקווה יש בית עסק שנקרא "יוסף גבות". אני מקווה בשבילו שרק מעטים יקראו את הספר. לא מספיק הקורונה גם פתאום נשים תפסקנה "להוריד שפם או גבות"??”

“אני באמת לא מבינה איך עד עכשיו אין ולו ביקורת אחת על הספר הזה.
התחלתי אותו בציפייה שכנראה זה יהיה סתם רומן רומנטי כלשהו עם אגדת מסתורין, ו-וואו, כמה שטעיתי!!! נאמר רק זאת: ביום שישי הייתי בעמוד 120, והיום, יום ראשון, סיימתי אותו. אילולא הייתי צריכה לישון ולעשות דברים אחרים שהייתי חייבת לעשות, סביר להניח שהייתי מסיימת אותו קודם.

עם כמה שאני מחבבת רומנטיקה, אפילו יותר מחבבת, ושמחה שיש אותה בספרים שאני קוראת כמה שיותר, הזוג הראשי חביב אבל לא עניין אותי יותר מדי, ואפשר לומר שעלילת האהבה שלהם הייתה די משנית לעומת מה שבאמת קרה בספר, וזה לא מפריע בכלל. יש בספר הזה הרבה מעבר לכך.

כדאי לקרוא מאוד מאוד, במיוחד לחובבי הרפתקאות.
בהחלט ספר שאחזור אליו שוב.”

“אני חייבת להודות שלצערי, אני כמעט תמיד שופטת ספר על פי הכריכה, לכן זהו הדבר הראשון ששמתי לב בספר.
ואני כל כך אוהבת את הכריכה של הספר! זוהי גם הסיבה שקראתי גם ספרים אחרים מסדרת "ספרי הרפתקאות לנוער" שכל כריכות הספרים בה מעוצבות בצורה יפיפייה.

ההתחלתו של הסיפור הייתי לי קצת קשה לקריאה, המון תיאורים שהיו לי משעממים לקריאה.
אך ככל שהעלילה התפתחה, כבר לא היה לי משעמם לקרוא את התיאורים והיו הרבה יותר דיאלוגים מעניינים בין הדמויות שגרמו לי להמשיך לקרוא ולהסתקרן מה יקרה.

הדמויות עצמן חמודות -חוץ מקלהון, שהוא ממש מטרד- אך לא תמיד אפשר להבין מה הן מרגישות, הרגשות שלהן מסופרים כעובדות ובלי יותר מדי התעמקויות. -אלא אם מדובר בלואיז ובמה שהיא מרגישה למוריס, היא היוצאת מהכלל היחידה.-
ומוריס עצמו? הוא נהדר, אהבתי את התגובות שלו למצבים, האכפתיות שלו והחשיבה שלו לפני כל מעשה.

אומנם התעלומה של פרש בלי ראש קצת נמרחה לי מדי, חזרו על העניין של "פרש בלי ראש" שוב ושוב, אך אני לא ציפתי לזה, חשבתי שאקרא סיפור אהבה, אך התברר לי שמדובר בספר מתח\תעלומות. הציפיות שלי היו מוטעות, לכן טיפה התאכזבתי.

ובסך הכל הספר נחמד, שווה לקרוא אם יש זמן וכוח. השפה הנעימה שבה הוא מסופר וההערות של המחבר שכתובות באותה שפה נעימה כמו שאר הספר רק תרמו לאווירה והיה כיף לקרוא אותן.”

“הפעם אהיה קצר במיוחד.
את הספר מצאתי בספריה של נכדי. מנעורי זכרתי שקראתי את הספר (עבורי "לזכור זה" כבר השג...) ובשעתו הוא ריתק אותי. אך אבוי, הפעם הספר נמרח. נמרח ופעמים זרקתי אותו מהיד וחזרתי לקרוא ולחפש את החוויה שחוויתי בעבר. התעלומה נפתרה בעזרת ההערה שמצאתי על הכריה האחורית של הספר - מדובר כאן על התרגום המלא הראשון (אמנם היה נדמה לי שהספר הישן היה קצר יותר). וסלסיכום: צדקו המתרגמים המקצרים הקודמים!!!!!!”