נראה לי שזו הולכת להיות סקירה ארוכה, אז אני אתן את השורה התחתונה קודם, לטובת הממהרים והמתקצרים והמתעצלים לקרוא. בעגת האינטרנט יש לזה אפילו שם: אמ;לק. הווה אומר "ארוך מדי, לא קראתי". דורנו הוא דור קליפי ומקוצר. ציוצים בטויטר נסגרים במאה וארבעים תווים. פרסומות מוגבלות לשלושים או שישים שניות. המסרים ניתנים בצורה קצרה ומהירה. יש לזה יתרונות, יש לזה חסרונות, אבל כרגע זה המצב: לאנשים אין סבלנות לקרוא מאמרים ארוכים ומרובי להג. בעיקר אם הם מנסים לקרוא דרך הטלפון כשהם באוטובוס, או בתור לרופא, או במקום אחר שהוא בין עיסוק חשוב אחד למשנהו. ובכן, הבטחתי את השורה התחתונה, ובמקומה ליהגתי לשווא. וזו השורה התחתונה: הספר הזה ארוך מדי.
ועכשיו, משנאמרה השורה התחתונה, מי שרוצה מדלג הלאה לסקירה הבאה. ומי שמעוניין לשמוע עוד קצת על חיי המרתקים, ועל הדרך שבה הספר הזה (הארוך מדי, כאמור) משתלב בהם, מוזמן להכין כוס קפה, להתרווח על הספה בבית, לכבות את הטלוויזיה, לקחת את המחשב, כי זו לא סקירה לטלפון, ולהצטרף אליי במסע הארוך לצליחת החוחית. מוכנים?
הכל מתחיל בשקט. שקט עוצמתי. חזק. שקט נורא ואיום. שקט לא טבעי, שלא מהעולם הזה.
וזה לא מדוייק. כי לפני השקט יש רעש. וגם הוא עוצמתי וחזק. אבל את הרעש לא ממש קולטים בהתחלה. גם לא את כדור האש, שבתעתועי הפער בין מהירות הקול למהירות האור קדם לרעש הזה. ועם השקט שבא לאחר הרעש, ועם הטעם המחליא, המתכתי הזה, שעולה מעמקי הגרון, ומספר שסדרי העולם התהפכו. שמשהו לא בסדר, אבל ממש ממש ממש לא בסדר, קרה זה עתה.
ואחרי הרעש הזה, ודקת השקט ההמומה שאחריו, העולם חוזר לפעול, ומתחיל כאוס מוחלט. פצועים, הרוגים, צעקות, בכיות, טלפונים, סירנות.
עשרת הקוראים הקבועים שלי בוודאי שמו לב שאי שם בעברי, בספטמבר אלפיים וארבע נפצעתי בפיצוץ מחבלת מתאבדת בירושלים. זה לא היה הראשון שהייתי בסביבתו. ירושלים בשנים תשעים וחמש ואילך היתה מקום מפוצץ למדי. אבל זה היה הכי קרוב. יצאתי ממנו בחתיכה אחת. עם רסיס ברגל, שהוצא בניתוח עוד באותו ערב. ועם רסיס בנשמה שנשאר שם עוד זמן רב ביותר. בשבועות שלאחר הפיגוע הלכתי מבולבלת. הזמנים התערבבו, מקומות שהכרתי שינו מראה, בכל קרן רחוב דימיתי לראות אנשים מתפוצצים. סבלתי מכאבי ראש וסחרחורות, מרעשים מוזרים באוזניים, ומחרדות. לא הצלחתי להתרכז. לא יכולתי לשמוע מוזיקה. זו תופעה מוכרת. אנשים שעברו אותה ידעו לספר לי מראש מה יקרה. קוראים לזה הפרעת דחק פוסט טראומטית. יש שנפגעים, יש שלא. חודשיים אחרי הפיגוע פגשתי שכנה שלי, אחות, שהיתה באותו מקום ובאותו זמן, חזרה לשגרה כמעט מיד. "מי שיש לו משמרות לילה," כך היא אמרה, "לא יכול להרשות לעצמו את המותרות של טראומה". ואני נפגעתי ממנה קשות. אם כי היא לא אשמה בזה כמובן.
ולמרות שטופלתי, ואני מתפקדת כראוי, חלקים מהרסיס עדיין שם. והם, החלקים האלה, צצים בצורה שקשה לחזות אותה מראש. יש לזה שם מקצועי, לדברים שמפעילים את הטראומה מחדש. קוראים להם טריגרים. בלון שמתפוצץ, דלת שנטרקת, יום הזיכרון לחללי צה"ל ונפגעי פעולות האיבה, חבר שאומר שיש לו יום הולדת בעשרים ושניים לתשיעי, זיקוקים, קטעי חדשות. יום אחד הגעתי עם הבת שלי, מתפתלת בכאבים, למיון הר הצופים. נכנסתי בשבילה, ופתאום הקירות סגרו עליי. נזכרתי באותו היום, בחייל הפצוע אנוש הנכנס אחרי, ברופא המבקש עשר מנות דם, בניסיונות ההחייאה הנואשים שנעשו בלב חדר המיון.
ולפעמים הטריגר נמצא בספר. תיאודור דקר, בן שלוש עשרה, מבקר עם אימו במוזיאון, ואז יש שם פיצוץ מסתורי. הוא נפצע, היא נהרגת. זה האירוע המכונן של חייו. זה המוקד של כל הספר. וזה היה הטריגר לדפיקות לב שלי במשך מאה וחמישים עמודים. או יותר. לא ספרתי. תיאודור מתעורר, בין הריסות, קולט לאיטו מה קורה, מדבר עם איש זר שנפצע גם הוא, חווה את המוות של אותו אדם, מחלץ את עצמו בדרכים לא דרכים, חוזר הביתה, לבית ריק. עובר שעות מודאגות ונוראיות בלי שום תמיכה של מישהו מסביב. ואני מגבירה דופק, ומתחילה לנשום נשימות שטוחות ומהירות. הטריגר היכה שנית. כשהבנתי שאני נכנסת להתקף חרדה, סגרתי את הספר. הנחתי אותו בארון, והלכתי לקרוא ספרים אחרים.
עבר זמן. קראתי עשרה ספרים אחרים. הסקירות עליהם כבר נמצאות באתר, תמו ספרי הקריאה הזמינים בבית שלי. היה חג ארוך ולא היה לי מה לקרוא. אז נשמתי נשימה עמוקה, נשפתי לאט, הצטיידתי בכל תרגילי ההרגעה והדימיון המודרך שאני מכירה, ופתחתי את הספר שוב. תיאודור-מתנת-האל דקר מנסה להתאושש מהמכה שנחתה עליו. אמו מתה, אביו לא בשטח כבר שנים, עובדי הרווחה מנסים למצוא קרובי משפחה אחרים, והוא עצמו שרוי בטראומה. כך הוא מתגלגל עובר בין אנשים ובתים. בתחילה בניו-יורק, אחר כך בלאס וגאס. והוא הולך מדחי אל דחי. אין זה באשמתו כמובן. אבל גם לא באשמתי. הילד בטראומה. אף אחד לא עוזר לו, והוא מתמכר לסמים ולרחמים עצמיים, ומלהג את עצמו לדעת במשך חמש מאות עמודים וארבע עשרה שנים. הוא גם עושה דברים אחרים בשנים האלה, אבל הרוב סובב סביב סמים, ורחמים עצמיים. והונאה בתחומי העתיקות.
אבל גם זה עבר, ואז הגיע החלק הטוב. כי שאפשר להבין מרמזים דקים וקטנים על כריכת הספר, יש גם ציור בתמונה. "החוחית" של פבריציוס. דקר מוצא את הציור בהריסות המוזיאון שפוצץ, ולוקח אותו איתו. בהתחלה סתם, אחר כך לא נעים לספר, אחר כך הוא מבין שגניבה של יצירת אמנות היא מעשה פלילי, ובסופו של דבר הוא נקשר לתמונה. וההחזרה שלה נראית דבר מסובך מאין כמוהו. מזל שיש חברים, טובים. גם אם הם פושעים, אקסטרווגנטים ורוסים. לדקר איכשהו יש חבר כזה, ובזכותו הופך להיות סוף הספר מעניין, קצבי, מותח. וגם פילוסופי-משהו כי הוא עוסק בקשר בין החיים לאמנות, בטעם שהאמנות נותנת לחיים, בטוב וברע, ובשאר סוגיות מרתקות.
לסיכום. אומר זאת כך, יונית: אין שום הצדקה לרומן באורך שמונה מאות ושלושים עמודים. אפוס, כן. סאגה, אולי. רומן - לא. גם סוף הספר, הטוב לכשעצמו, אינו מהווה הצדקה למריחה פטפטנית של מאות עמודים קודמים לו. לא ב"בשבילה גיבורים עפים", ולא ב"החוחית". הרומן הזה מכיל מעט מדי דמויות, מעט מדי עלילה, ויותר מדי מתאמפטמינים. עכשיו תעשו עם המידע הזה מה שתרצו.
