הנה לכם דוגמה, ה-דוגמה אם כבר, למדוע מה שאנחנו כותבים פה אלה סקירות ולא ביקורות. כי מלבד מה שהזכירו רבים בסקירותיהם באתר במהלך השנים וגם אנוכי יש להודות, לגבי מידת הצניעות הנדרשת -שהרי אני, למשל, אין לי איזה רקע אקדמי שיאפשר לי להתיימר, גם לא השתתפתי בחוגים לכתיבה יוצרת, אפילו שאמי דווקא דחפה לכיוון ('התפשרנו' על חוג ציור פעמיים בשבוע, חוג נוער שוחר מדע פעם בשבוע וחוג חלילית - גם כן פעם בשבוע)- מונח פה לפנינו גם מקרה של ספר שהוא לא פרוזה ולא ביוגרפיה או אוטוביוגרפיה ולא איזה מסמך הגיגים פילוסופיים ולא שום דבר דומה - אז מה בדיוק יש פה לבקר?! את העדויות המזעזעות של כל החארות שעבורם הרצח ההמוני-חייתי שבוצע מטר וחצי מבתיהם או בתחום שדותיהם ממש היה קוריוז במקרה הטוב וסידור נהדר במקרה הרע (שהרי חיסול היהודים אפשר לשכניהם הפולנים להשתלט להם בקלילות על הנכסים מבלי לחשוש שמישהו עלול להופיע מתישהו ולתבוע את רכושו)?! את התמונה המתקבלת בבהירות מבהילה בכל הקשור בלקח שנלמד מצדם של השותפים האקטיביים וגם הפסיביים לתהליך ההשמדה שאין מילים מתאימות במילון לתאר (שום לקח ושום נלמד, בואו נגיד ככה)?!...
קלוד לנצמן עמל לא פחות מ-11 שנים על סרטו המונומנטלי "שואה". במהלך התהליך, הוא סינן וסינן, בחר והשמיט מתוך אלפי שעות של ראיונות והגיע לבסוף לכמעט 10 שעות של מה שנחשב לאחד המסמכים ההיסטוריים המצולמים החשובים ביותר בני זמננו אם לא ה-. לא מדובר כמובן בסרט עלילתי וגם לא -בניגוד למה שחושבים חלק מאלה שלא צפו בו- בסרט דוקומנטרי: הוא לא עוסק בשחזור מתוסרט או מבוים של מאורעות ולא מכיל תמונות או קטעים מצולמים מהתקופה המדוברת. הוא מתחקה אחר הניצולים המעטים ובעיקר אחר אלה מהאוכלוסייה המקומית שבאו אתם במגע (בסביבתם של שלושה מחנות השמדה בפולין) וזאת באמצעות ראיונות כביכול 'אובייקטיביים', שמוכיחים לכל מי שעיניו בראשו שהשואה לא רק שלא 'קרתה', כמו איזו התרחשות אמורפית שאין לה שום קשר לכלום, אלא שהיא נתאפשרה בזכות (סליחה על המונח) התנהלותה של אותה אוכלוסייה מקומית לא יהודית, שהתמקמה רובה ככולה על מנעד קצר-טווח שבין שיתוף פעולה לאדישות, שהוא עצמו נשען וינק מקנאה חולנית, בורות נבערת ואנטישמיות פתולוגית. את כל זה מיקם לנצמן בין 'שוטים' ארוכים של יערות עבותים, נחלים רוגעים ובקיצור - נוף עוצר נשימה, המהווה קונטרסט מופרך להתרחשויות.
אחרי שיצא הסרט ויצר את הנחשול שאנו יודעים, החליט לנצמן לפרסם את עיקר הראיונות, אלה שהופיעו גם בסרט - בספר. הוא הסביר היטב, שהראיונות הללו עומדים בזכות עצמם וראוי שייקראו במלוא העניין ובהתמקדות יתרה ולא כפי שקורה בסרט, שתשומת לבו של הצופה מוסתת ללא הרף מהנאמר, אל עבר הבעותיו של המרואיין, תגובותיו, שאלותיו של המראיין וגם ובעיקר לתרגומן הסימולטני של המתורגמניות שישבו בצוותא עם לנצמן ומרואייניו, שלא יכול היה להיות בשום אופן מדויק שכן נעשה 'בשידור חי', בזמן אמת.
סימון דה בובואר, חברתו הטובה של לנצמן, היא שכתבה את ההקדמה לספר. במוחה החריף להדהים היא ניסחה את הקושי שבשימוש בשמות תואר כמו "יפה", "נפלא" או "מדהים" בהקשר של מסמך היסטורי, סרט או ספר, העוסק בשואה שהיא, לכל הדעות, מאורע חסר תקדים בהיסטוריה של האנושות (או של חוסר האנושות, לצורך העניין). לדידה, עד הופעת מפעלו של לנצמן, לא ניתן היה אפילו לדמיין בחלומות רחוקים חיבור כלשהו בין זוועה ובין יופי ובכך בדיוק טמונה ההבנה שהגדרתו (של המפעל) היא כיצירת מופת. הראיונות בספר כל כך עוצמתיים שאינך יכול שלא לקרוס מפעם בפעם תוך הבנה שלעולם לא תבין... לא אתה ולא אף אחד אחר שלא היה שם.
חובה לקרוא. אין אופציה אחרת.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
