ממש מזמן קראתי את הראשון בסידרה "מייזי דובס חוף מבטחים" ויכולתי להישבע שכתבתי עליו ביקורת. אבל לא מצאתי כזאת, ואני מניחה ש(גם) אני בונה לי זיכרונות מדומיינים של מה שהיה צריך להיות. הנקודה החיובית בזה היא שאני לא צריכה לחשוש שאחזור על עצמי, או גרוע ומביך יותר - שאסתור את עצמי.
וינספיר יצרה סידרה שבמרכזה עומדת בלשית פרטית מייזי דובס. מייזי הנ"ל היא, כנראה, ילידת 1896 (חישבתי לבד!) ממעמד נמוך, ובערך בגיל 12 התחילה לעבוד כמשרתת בבית האצילה המקומית. האצילה הבחינה בשכלה החריף של המשרתת שלה ומימנה לה לימודים. היא התחילה בלימודים גבוהים בקולג' הנשים של אוקספורד, אבל אז פרצה המלחמה והיא התנדבה להיות אחות בחזית. היא נפצעה, חזרה ללונדון ואחרי המלחמה פתחה סוכנות עצמאית לבילוש ופסיכולוגיה והרי היא פה, יחד עם עוזר "קוקני", שגם הוא נפצע בעבר במלחמה ההיא.
אני לא יודעת מאיפה להתחיל להפריך את סיפור הרקע המופרך הזה - אז לא אנסה אפילו, מה גם שלא על זה הסיפור פה.
וינספיר ממשכנת בשני ספריה שקראתי את המתח למען מטרה נעלה יותר. היא מחיה את התקופה של אנגליה בין שתי מלחמות העולם, ומספרת על חיי האזרחים הפשוטים - אנשים עובדים שסביר להניח שלא קראו עיתונים ולא היו מעורבים פוליטית, הם אלה ש"המלחמה הגדולה" הותירה בהם בור פעור שלא התמלא עד יום מותם. מאות אלפים, יש אומרים מליונים - "הדור האבוד": גברים צעירים נהרגו והשאירו משפחות שבורות. פי כמה מהמספר הזה חזרו שבורים - בגוף ובנפש. גיזום נמרץ בעצים חולים. מחייב המתנה של מספר שנים עד שהעלווה מתגברת על החורים שנוצרו אנשים - נראה לי - זקוקים לדורות כדי להתאושש.
וינספיר מעלה תיאור תקופתי מדוקדק מאד. החל מהבגדים והאופנה, המאכלים, יחסים בין אנשים ובין גברים לנשים, הנימוס המקובל, החיזור המקובל, יחסי מרות והכל מעוצב בדרך שנראית נכונה, וכוללת תחקיר מעמיק בעיקר לגבי פרטים.
ומעבר לתיאורים המושכים בפני עצמם - היא מספרת את הדברים שברוב ספרי ההיסטוריה לא תמצאו: את ששון הקרב שהחל את המלחמה ההיא, את שטף הפטריוטיות ששטף את המדינה והגדיר "פחדן" כל גבר צעיר שעוד לא היה במדים. את חוסר האונים של משפחות הפצועים שחזרו אחרי המלחמה בחיים אבל לא היה בנמצא מספיק ידע ויכולת לטפל בהם.
וינספיר חידשה לי וגרמה לי לחשוב. בזכות זה סלחתי לה על שסיפור המתח אינו ממש מותח, לפעמים נמרח, לפעמים נראה כמגיע מממחוזות הזויים. ארבעה כוכבים הם שלה ביושר. ומי שירצה להתעמק בסיפור שלא סופר - ולא אוהב לקרוא ספרי עיון בהיסטוריה - מוזמן לקרוא את "שובו של הסרן ג'ון אמט" הנפלא והמרתק.

















