ביקורת ספרותית על טימבוקטו - ספריה לעם #464 מאת פול אוסטר
ספר טוב

---

אדם וכלב

לפני שנים לא רבות, חלפתי בריצה בשביל שבעירי בדרכי למרחבי השדות, שם פגשתי באדם וכלבו שהצליחו לרגש אותי. קשיש שבקושי הלך על רגליו, גרר כלב זקן וקטן, משותק בגופו, הנתמך בסד עם שני גלגלים. על אחוריו של הכלב היה כרוך חיתול לבן וקטן שהעיד על מצבו הסיעודי. הכלב והזקן פסעו באטיות, מראה שהעיד על כך שהזקן התעקש לא לנטוש את חברו הכלב, לעת זקנתו. פגשתי בכלב ובזקן עוד מספר פעמים, ובכל פעם ראיתי את הקושי ההולך וגובר של שניהם. חלף זמן מה והזקן וכלבו נעלמו. חסרונם, הותיר בי ריקנות עצובה, אך גם תחושת עידוד, מהעובדה שהקשיש באחרית חייו ניסה בשארית כוחותיו לשמור על צלם אנוש שהתבטא בדאגתו לכלבו ומהיכולת שלו לקום כל בוקר מחדש, ולצאת לטיול קטן שנתן טעם לחיו שלו ושל כלבו. כל עוד אתה הולך, או רץ, אתה חיי למען משהו ראוי, אמרתי לעצמי והמשכתי לרוץ במרחבי השדות.

הזקן שלי, אם הוא עדין חיי, גר בכפר סבא, לבטח יש לו בית וגם משפחה, מה שהופך את הזקנה עבורו לנסבלת יותר. לעומתו פול אוסטר, בספרו טימבוקטו, אומנם גם הוא מספר על כלב שהפך לידידו של האדם, אך פה מדובר בהומלס, נטול משפחה ונפש חייה, החולה במחלת נפש, ומתגולל במדמנת רחובות ארה"ב של שנות השבעים, אלכוהוליסט, הפגוע מהתנסויות עבר קשות בסמים, שהזקנה והחולי קפצו עליו בגיל יחסית צעיר, כעת הוא הולך ודועך אל מותו.

היהודי וילי גורביץ', "מר- נפש, מורד, משורר מנודה המשוטט בביבים של העולם שחרב," מתעקש משום מה לקרוא לעצמו, ג' כריסמס, מרגיש במותו הקרב, ויוצא למסע בלוויית כלבו הנאמן והאהוב, מיסטר בונס, לחפש את מורתו מהתיכון, הנפש היחידה שחשבה שבוילי הצעיר יש איזשהו כישרון לכתיבה. היא שמרה אתו במשך שנים מעטות על קשרים, באמצעות גלויות מנומסות, ואחר כך נותק הקשר. וילי רוצה להפקיד בידיה, את כתביו, המהווים את כל חייו, כתבים מבולבלים, של הגות, שירה ויומן חיים, המבטאים את נפשו הפצועה שלא התאימה לעולם הזה, "אם ייעלמו המילים, יהיה זה כאילו הוא עצמו לא חיי מעולם."

המסע של הכלב ובעליו לאורך שולי הכבישים, הוא הדרך שבה אוסטר מספר לנו על אנשים שפרשו ממרוצי העכברים, לחיים בשוליים, גורלם לא שפר עליהם, הם ככלבי רחובות, אין טבעי יותר מלספר על חייהם דרך נקודת מבטו של כלב רחוב עצמו, חכם ורגיש המבין את נפש בעליו, מה שהופך את הסיפור לביקורת חברתית על חוסר החמלה האנושי כלפי השונים, על תרבות הצריכה הדוחקת רבים לקרבות הישרדות, קרוב לשוליים החברתיים.

טימבוקטו הוא סיפור אהבה של אדם לכלבו, על העובדה שאנשים מחפשים כל ימי חייהם, אהבה וחיבה. תמונת הפרידה של הכלב מבעליו קורעת לב, וילי מוטל על האדמה, מלטף את כלבו, בונס מייבב ומלקק את פניו של וילי, הוא יוצא לדרכו ומפנה מבט אחרון לפרידה מאדונו. יש בסיפור הזה עגמומיות, אך חמלה אנושית, יש בו הומור שנון השזור בדייקנות עם עצבות, מה שהופך את הסיפור לקורע לב ומצחיק גם יחד.

בונס הוא כלב פילוסוף, המביט אל הסאגה האנושית, דרך האנשים שהוא פוגש בדרכו. באחרית ימיו הוא מציב לנו שאלה גדולה ונצחית, מה הופך אנשים למאושרים, או לאומללים. להפתעתו הוא גילה שדווקא האנשים העשרים, הם לעיתים האומללים ביותר, ואילו חסרי הכול, הם לעתים מפויסים יותר עם חייהם. בונס הוא כלב המסרב להכיר בפירמידת הצרכים של מסלאו, הוא מבקש משמעות לחייו, כלב שהוא ויקטור פרנקל. מהי בעצם משמעות חייו של כלב, מנסח בונס את משנתו, נאמנות, אהבה וחיבה.

הרגשתי שמילותיו של אוסטר סובבו וסחררו אותי, לרגעים כבטנגו סוער ובהמשך למחול איטי ונוגע, לרגעים המילים ומשמעותן חמקו ממני, לעתים הן נגעו בי בליטוף מענג, או בדקירה מכאיבה, מטלטלת ומעוררת מחשבה.

המסע של וילי במטרה להשאיר זיכרון לחייו, באמצעות שמירת כתביו, והרצון שלו לדאוג לכלבו לאחר מותו, מעלה שאלה גדולה, מה אני ואולי אתם, לכאורה האנשים הרגילים, נותיר באחרית ימיינו, חוץ מירושה, בית ומעט חסכנות שיסבו שמחה לשארנו. מה הם יזכרו מאתנו, האם זה בכלל חשוב להשאיר אחרינו זיכרון מהחיים, מהם החיים אם בספו של דבר כל מה שיישאר מהם הוא זיכרון הולך ומתפוגג ?

» ביקורות נוספות של רץ
» ביקורות נוספות על טימבוקטו - ספריה לעם #464