“מסופר כאן על הכלב מיסטר בונס ועל הבעלים שלו וילי גורביץ' ועל המסע שהם עוברים בדרכם למצוא את המורה של וילי משכבר הימים. וילי הוא סוג של סופר וכשהוא היה צעיר הוא כתב יצירות משלו שרק המורה שלו באמת נחשפה לכישרון שלו והעריכה את כתיבתו והייתה ביניהם התכתבות. בנקודה שבה וילי ומר בונס יוצאים לדרך הבריאות של וילי לא טובה בגלל ההרגלים הרעים שלו, למרות שוילי אדם לא יציב במיוחד וחולה הוא תמיד העריך את מיסטר בונס ודיבר אליו כשווה אל שווה והעריך אותו ומיסטר בונס העריך את וילי עד כמה שכלב יכול להעריך את אדונו. ככה הם משוטטים להם ברחבי בולטימור עד לנקודת שבירה מסויימת בעלילה אשר בזכותה הקריאה הפכה להיות בעבורי יותר קלילה וזורמת. עד לאותה נקודת תפנית אני פשוט לא התחברתי לקשר הזה שהיה של מיסטר בונס עם וילי ובעיקר למונולוגים המייגעים של וילי והשיחות האלו בנוגע לטימבוקטו, למרדנותו של וילי ולסיפור חייו כשהוא התחיל ליצור את היצירות שלו והסיפור המוזר ללמה הוא קיבל את הכינוי וילי ג' כריסמס, כל זה פשוט חלף לי מעל הראש ואני לא יודע למה כנראה שפשוט לא התחברתי.

רק אחרי שמיסטר בונס עובר מיד ליד מאדון אחד למשנהו הספר התחיל להיות מעניין יותר לקריאה ונסבל בעבורי. בעבורי הקטע הכי מעניין היה כשמיסטר בונס הגיע אל משפחת הג'ונסים זה העניק לספר קצת יותר אור וזרימה בעבורי הרבה יותר ריאליזם וארציות. יש בספר גם הרבה תובנות מעניינות בנוגע לאופי של כלבים תובנות בנוגע לחוש הריח החזק של הכלב וניתן לראות את האהבה של פול אוסטר לכלבים שאני גם שותף לה, עד כמה הם קרובים לבני האדם ומהווים חלק בלתי נפרד מהווי החיים האנושי וכל זה מעניק פלוס נוסף לספר לדעתי. סך הכל ספר בסדר לא גרוע ולא טוב אלא פשוט בסדר. בעבורי ההתחלה הייתה מייגעת אבל ההמשך מצויין הלוואי והייתי מתחבר יותר לקשר האמיץ של מיסר בונס עם וילי אבל זה לא יצא לי. אני מקווה שספרים אחרים של פול אוסטר יהיו טובים יותר מטימבוקטו.”

“אדם וכלב

לפני שנים לא רבות, חלפתי בריצה בשביל שבעירי בדרכי למרחבי השדות, שם פגשתי באדם וכלבו שהצליחו לרגש אותי. קשיש שבקושי הלך על רגליו, גרר כלב זקן וקטן, משותק בגופו, הנתמך בסד עם שני גלגלים. על אחוריו של הכלב היה כרוך חיתול לבן וקטן שהעיד על מצבו הסיעודי. הכלב והזקן פסעו באטיות, מראה שהעיד על כך שהזקן התעקש לא לנטוש את חברו הכלב, לעת זקנתו. פגשתי בכלב ובזקן עוד מספר פעמים, ובכל פעם ראיתי את הקושי ההולך וגובר של שניהם. חלף זמן מה והזקן וכלבו נעלמו. חסרונם, הותיר בי ריקנות עצובה, אך גם תחושת עידוד, מהעובדה שהקשיש באחרית חייו ניסה בשארית כוחותיו לשמור על צלם אנוש שהתבטא בדאגתו לכלבו ומהיכולת שלו לקום כל בוקר מחדש, ולצאת לטיול קטן שנתן טעם לחיו שלו ושל כלבו. כל עוד אתה הולך, או רץ, אתה חיי למען משהו ראוי, אמרתי לעצמי והמשכתי לרוץ במרחבי השדות.

הזקן שלי, אם הוא עדין חיי, גר בכפר סבא, לבטח יש לו בית וגם משפחה, מה שהופך את הזקנה עבורו לנסבלת יותר. לעומתו פול אוסטר, בספרו טימבוקטו, אומנם גם הוא מספר על כלב שהפך לידידו של האדם, אך פה מדובר בהומלס, נטול משפחה ונפש חייה, החולה במחלת נפש, ומתגולל במדמנת רחובות ארה"ב של שנות השבעים, אלכוהוליסט, הפגוע מהתנסויות עבר קשות בסמים, שהזקנה והחולי קפצו עליו בגיל יחסית צעיר, כעת הוא הולך ודועך אל מותו.

היהודי וילי גורביץ', "מר- נפש, מורד, משורר מנודה המשוטט בביבים של העולם שחרב," מתעקש משום מה לקרוא לעצמו, ג' כריסמס, מרגיש במותו הקרב, ויוצא למסע בלוויית כלבו הנאמן והאהוב, מיסטר בונס, לחפש את מורתו מהתיכון, הנפש היחידה שחשבה שבוילי הצעיר יש איזשהו כישרון לכתיבה. היא שמרה אתו במשך שנים מעטות על קשרים, באמצעות גלויות מנומסות, ואחר כך נותק הקשר. וילי רוצה להפקיד בידיה, את כתביו, המהווים את כל חייו, כתבים מבולבלים, של הגות, שירה ויומן חיים, המבטאים את נפשו הפצועה שלא התאימה לעולם הזה, "אם ייעלמו המילים, יהיה זה כאילו הוא עצמו לא חיי מעולם."

המסע של הכלב ובעליו לאורך שולי הכבישים, הוא הדרך שבה אוסטר מספר לנו על אנשים שפרשו ממרוצי העכברים, לחיים בשוליים, גורלם לא שפר עליהם, הם ככלבי רחובות, אין טבעי יותר מלספר על חייהם דרך נקודת מבטו של כלב רחוב עצמו, חכם ורגיש המבין את נפש בעליו, מה שהופך את הסיפור לביקורת חברתית על חוסר החמלה האנושי כלפי השונים, על תרבות הצריכה הדוחקת רבים לקרבות הישרדות, קרוב לשוליים החברתיים.

טימבוקטו הוא סיפור אהבה של אדם לכלבו, על העובדה שאנשים מחפשים כל ימי חייהם, אהבה וחיבה. תמונת הפרידה של הכלב מבעליו קורעת לב, וילי מוטל על האדמה, מלטף את כלבו, בונס מייבב ומלקק את פניו של וילי, הוא יוצא לדרכו ומפנה מבט אחרון לפרידה מאדונו. יש בסיפור הזה עגמומיות, אך חמלה אנושית, יש בו הומור שנון השזור בדייקנות עם עצבות, מה שהופך את הסיפור לקורע לב ומצחיק גם יחד.

בונס הוא כלב פילוסוף, המביט אל הסאגה האנושית, דרך האנשים שהוא פוגש בדרכו. באחרית ימיו הוא מציב לנו שאלה גדולה ונצחית, מה הופך אנשים למאושרים, או לאומללים. להפתעתו הוא גילה שדווקא האנשים העשרים, הם לעיתים האומללים ביותר, ואילו חסרי הכול, הם לעתים מפויסים יותר עם חייהם. בונס הוא כלב המסרב להכיר בפירמידת הצרכים של מסלאו, הוא מבקש משמעות לחייו, כלב שהוא ויקטור פרנקל. מהי בעצם משמעות חייו של כלב, מנסח בונס את משנתו, נאמנות, אהבה וחיבה.

הרגשתי שמילותיו של אוסטר סובבו וסחררו אותי, לרגעים כבטנגו סוער ובהמשך למחול איטי ונוגע, לרגעים המילים ומשמעותן חמקו ממני, לעתים הן נגעו בי בליטוף מענג, או בדקירה מכאיבה, מטלטלת ומעוררת מחשבה.

המסע של וילי במטרה להשאיר זיכרון לחייו, באמצעות שמירת כתביו, והרצון שלו לדאוג לכלבו לאחר מותו, מעלה שאלה גדולה, מה אני ואולי אתם, לכאורה האנשים הרגילים, נותיר באחרית ימיינו, חוץ מירושה, בית ומעט חסכנות שיסבו שמחה לשארנו. מה הם יזכרו מאתנו, האם זה בכלל חשוב להשאיר אחרינו זיכרון מהחיים, מהם החיים אם בספו של דבר כל מה שיישאר מהם הוא זיכרון הולך ומתפוגג ?”

“גיבורי הספר הם נווד יהודי, משורר, וילי שמו, בעיני רבים הוא ניהיליסט מסומם חובב אלכוהול ונשים שמורד במוסכמות ובנורמה כשבעיניו שלו הוא אדם טוב אוהב ואכפתי, וכלבו הנאמן מר בונס.

אנחנו מגלים בתחילת הסיפור שוילי חולה סופני ולא נשאר לו הרבה זמן לחיות. הוא יוצא למסע אחרון יחד עם כלבו למצוא את ביתה של מורתו, היחידה שהאמינה בו ואותה אהב ,לאחר שהחליט להפקיד אצלה את כל כתביו שמעולם לא פרסם. כתבים שמציגים את נפשו השברירית והפצועה ואת חוסר האיזון שלו בעולם. במהלך המסע אוסטר משתף אותנו בהרפתקאות שעברו וילי ומר בונס יחד ואנחנו למדים שמר בונס הוא כלב מיוחד במינו שבנוסף לכל הבין שלחברו הטוב לא נשאר הרבה זמן. המסע הזה היה המסע האחרון שלהם יחד ולאחר הליכה ממשוכת וילי התעייף ונעצר לשכב בכניסה של בית, מר בונס חשב שהנה הגיע הרגע, הרגע של חברו לעזוב אותו ולהמשיך אל העולם הבא, אל טימבוקטו - ארץ המתים, ארץ הפלאות. מר בונס נשכב על ידו כשראשו מונך על רגליו, נרדם וחלם חלום. בחלומו ראה את כל השתלשלות האירועים בכל הנוגע לחברו הטוב מהרגע שנלקח על ידי אמבולנס והובהל לבית החולים ועד לבוקר למחרת בו נשם את נשמתו האחרונה. ובאמת כך היה, כל אירועי החלום קרו ובבוקר למחרת וילי עזב את העולם כשמורתו שכל כך אהב שם איתו ברגעיו האחרונים.

לאחר מותו של וילי ממשיך הספר מנקודת מבטו של מר בונס בעודו משוטט ברחובות ובכבישים בחיפושים אחר בעלים ובית חדשים. פול אוסטר מציג בפנינו את חייהם של אותם אנשים שבחרו לחיות בשולי החברה, שפרשו ממרוץ העכברים ושהמציאות קשה להם ובעיקר אנשים שלא הצליחו להשתלב בחברה. חיים לא קלים יש להם לאותם אנשים ובעזרתו של מר בונס והאנשים אותם פוגש בדרך אנחנו מקבלים הצצה אל חייהם ואל חוסר החמלה וחוסר הסובלנות של בני האדם כלפי אנשים שונים מהם. מר בונס הוא כלב נבון, פילוסוף יש יגידו, שמציג בפנינו שאלות קיומיות ובעיקר, השאלה הגדולה, מהו אושר והאם עושר בהכרח מסב אושר.

הסיפור מלא הומור שמהול בעצב, קודר ואפור ובעיקר מציג בפנינו כמה החיים לא הוגנים והפכפכים מאוד. אוסטר עורר בי סערת רגשות אחת גדולה ואני במרכזה ובעודי יושב באוטובוס בדרכי הביתה לאחר יום עבודה ארוך ומקשיב להופעה אקוסטית של כריס קורנל, שקולו בלבד מספיק כדי לפתוח אצלי את הברזים, אני קורא את הספר ומרגיש תחושת מחנק בגרון, הספר נגע בי והצליח לחדור ולצבוט לי בלב. כהרגלו של אוסטר הספר משחק על הקו שבין מציאות לדמיון והסוף הוא סוף פתוח שניתן לפרשו בכל מיני דרכים.

סיפור אהבה יפהפה וקורע לב בין אדם לכלבו.”

“עכשיו סיימתי את הספר שיש לציין כי ציפיתי לקריאתו לאחר שקראתי את "מר ורטיגו" בכליון עיניים...יש דבר אחד שלא צריך לעשות (מבחינתי) בהקשרו וזה: לא לקרוא את "הכלב היהודי" של אשר קרביץ לפני, ובמידה וזה כבר קרה- לקרוא לשם הקריאה שמהנה לכשעצמה ולא לצפות שתהיה מענגת כמו הקריאה של "מר ורטיגו". אין בכוונתי לומר כי עלילת הספרים הללו זהה אך המוטיב של כלב המספר את סיפורו, השואה שמופיעה כרקע חולף בטימבוקטו ועוד כמה אלמנטים מבחינתי מיצו את עצמם כשקראתי את "הכלב היהודי" והותירו אותי ללא חדוות קריאה מיוחדת ב"טימבוקטו". מעבר לכך- הספר כשלעצמו חביב ולא יותר - דימיון פורה יש לו לפול אוסטר וזה בא לידי ביטוי נהדר גם בספר הזה. אני אישית לקחתי לי ממנו דבר אחד ודי לי בכך -
"להשאיר את העולם קצת יותר טוב מאיך שמצאת אותו - זה הדבר הכי טוב שאדם יכול לעשות"(טימבוקטו).
קריאה מהנה!”