היום אנחנו חיים בעולם שבהישג ידינו נמצאת קשת כמעט אינסופית של צבעים, גוונים, ותתי גוונים, ככל שהעין קולטת בטווח הצבעים שבין האדום לסגול. בעולם העתיק העושר הרבגוני הזה התקיים רק בטבע, אך לא בצורה מלאכותית. לוח הצבעים של האמן מן הזמן העתיק כלל רק גווני אדמה חומים, צהובים, כתומים, ושחור מן המינרלים ומן הצומח שהיה בסביבתו. צַבָּעֵי הטקסטיל ידעו שבאמצעות הרתחה ניתן להפיק צבענים מסוימים, אך הם ידעו שחומרים אלו לא נקשרו לסיבים ושיותר משהיו אלו צבעים, היו בעצם כתמים שנמחו בגשם או בכביסה.
כך היה עד שהתגלתה צדפה מסוימת שבתנאים מסוימים ניתן היה להפיק ממנה צבעים ייחודיים ונדירים בטבע, יש שיאמרו מסעירים, הכחול התכלת הארגמן והסגול, ולא רק זאת, אלא שצבעים אלו היו עמידים ואיכותיים ביותר, לא נמחו, לא נשטפו ולא דהו גם כעבור שנים רבות.
עד כמה שתגלית זו אולי נשמעת שולית, השלכותיה הותירו חותם בחיי התרבות, הפוליטיקה הדת הכלכלה וההגות. צבעי התכלת והארגמן, היו מהסחורות היקרות והנחשקות של העולם העתיק במשך קרוב לאלפיים שנה. היו תקופות שמחירם של בדים בצבעים אלו האמיר למחיר השקול ל-פי 20 מערך הזהב. מצוות פתיל התכלת בציצת מקבלת משמעות חדשה לאור ההקשר הרחב של תעשיית הצבעים היוקרתית של העולם העתיק.
עם השנים הצבעים הללו הולאמו ונעשו צבעי מלכות ושררה בלבד. להמוני העם נאסר ללובשם. בקודקס החוקים של הקיסרות הרומית משנת 438 הנקרא קודקס תאודוסיאנוס, ואשר נחשב לקובץ המקיף של המשפט הרומי מאז התנצרות האימפריה נמצא החוק הבא: "על כל בני האדם יהיו אשר יהיו מינם, דרגתם, כישוריהם, מקצועם ומשפחתם, אסורה הבעלות על סוג זה של חומר [תכלת וארגמן] המיועד רק לקיסר ולמשק ביתו... הגברים נדרשים להוציא מבתיהם ולמסור את כל הטוניקות והגלימות שחלק זה או אחר שלהן צבוע בדמו של חילזון הים הארגמני... אין כל הצדקה לתלונות על ההפסד הכספי הכרוך בכך... די להם לעבריינים שחייהם ניתנו להם לשלל... מי שמוסיף ומסתיר בגדים כאלו בביתו... מסתכן ועלול להיות מואשם בפשע הדומה בדרגתו לבגידה חמורה(!)".
ההגבלות הללו גרמו לכך שהתכלת נעלמה מהשוק האזרחי, וממלא גם על היהודים רחפה סכנת חיים בקיום מצוות התכלת. הד לדבר נמצא במסכת סנהדרין בלשון חידתית על זוג נוסעים מטבריה שניסו להבריח תכלת לבבל ותפסם "נשר" סמלה המסורתי של מלכות רומא.
למעשה סודו של החילזון והפקת התכלת הלך ונעלם עם הכיבוש הערבי במאה החמישית עד שאבד לחלוטין, ורק בעקבות מקרה שאליו היה עד זאולוג צעיר לחופי האיים הבלאריים הספרדים, החלה הצביעה העתיקה להיחקר מחדש. גם העולם היהודי חזר לעסוק בנושא החל מהמאה ה-19, בתחילה על ידי האדמו"ר האוטודידקט מראדזין ועד לרב הרצוג, הרב הראשי הראשון של מדינת ישראל, סבו של בוז'י, שהדוקטורט שכתב עסק בנושא "הפורפירולוגיה העברית" - ההתחקות אחר התכלת המקראית. בעקבות מחקרים אלו ואחרים לקראת סוף המאה ה-20 זוהתה הצדפה בוודאות כמעט גמורה כ-Hexaplex trunculus או בשמה העברי - ארגמון קהה קוצים.
התחלתי לקרוא את הספר מסופק אם אמצא בו עניין, שכן את מחקר התכלת הבסיסי אני מכיר ועוקב מהתעניינות אישית שנים לא מעטות. אבל הופתעתי לטובה. הקריאה בספר קולחת, מעניינת ורב תחומית: פיזיקה, כימיה, ארכאולוגיה, היסטוריה, מקרא ופילוסופיה בכפיפה אחת. המחבר נודד עם הקורא מהפיניקים הקדומים אשר על חופי צור וצידון ועד לנסיגתו של נפוליאון בחוף טנטורה, מניצחונו של אלכסנדר הגדול את דרוויש המדי, דרך מערות המקלט של לוחמי בר כוכבא, ועד למאיר דיזנגוף הכימאי במזגגה שהקים הברון לחוף ימה של דור. כך כותבים היסטוריה-ארכאולוגית מרתקת.
ועדיין, לא רבים שומרי המצוות שאמצו לחיקם, או יותר נכון לטליתותיהם, את פתיל התכלת הגנוז, מסיבות שמרניות בעיקר, אבל התופעה הולכת ומתרחבת, ואם תראו יהודים עם פתיל תכלת בציצית דעו כי זה לא מובן מאליו.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
