ביקורת ספרותית על הבנאליות של החמלה - על הצלת יהודים בכפר הצ'רקסי-מוסלמי בסלניי שבקווקז ב-1942 - פטיש # מאת יאיר אורון
ספר מעולה

---

פרופ' יאיר אורון הוא היסטוריון שמקדיש פרק ארוך של חייו המקצועיים לעיסוק בשני צדי המשוואה האנושית של העת החדשה: השמדות עמים, ושואות אורון הוא היסטוריון שהקדיש פרק ארוך של חייו המקצועיים לעיסוק בשני צדי המשוואה האנושית של העת החדשה: השמדות עמים, שואות וג׳נוסיידים, וכנגדם הגיבורים השקטים שהצילו נפשות והצילו את נשמת אפה של האנושיות. מומחיותו -בלימוד הג׳נוסיידים שהתרחשו ברחבי העולם.
הגדרתו המקצועית של התרחשות וביצוע ג'נוסייד עולמי הוא :"ג'נוסייד הוא הפשע הקיצוני ביותר שבני אדם יכולים לעשות. בני אדם רוצחים בהמוניהם בני אדם אחרים רק בגלל השתייכותם לקבוצה אתנית,דתית,גזענות,או לאומית אחרת ,זהו שיאו של הרוע". הוא טוען שהעיסוק בנושאים הללו קשה ומדכא,אלא שהוא מסייג ואומר כי היכן שיש רוצחים יש גם מצילים,אומנם מועטים מאוד,הרוב הגדול שייך לאדישים,לעומדים מן הצד,אותם הוא מכנה "העומדים מנגד" בין הקרובים הנמצאים בקרבת האירועים ובין הרחוקים ממנו,הם אלה שלדעתו מאפשרים את ביצועו של ג'נוסייד וגם אחראים למימושו. וככל שתקטן קבוצת "העומדים מנגד" כך יקטן מספר מעשי הג'נוסייד והיקפם בעולם.



הסיפור ההצלה הוא אודות 32 ילדים יהודים בכפר צ׳רקסי־מוסלמי בשם בסלניי שבקווקז ב–1942. הוא כפר של איכרים פשוטים וישרי דרך בקווקז, בארץ הצ'רקסים,הסיפור לא היה ידוע כלל, והוא קטן וענק, נוגע ללב, מרוחק וקרוב בבת אחת. למחבר נודע עליו בדרך מקרה כאשר פגש במסגרת סיור שערך לפני ארבע שנים בעיר העתיקה עם חברים במקומות שכף רגלו של יהודי אסורה להיות בו .בכל אופן נלוו אליהם אנשי בטחון ובתוכם בחור צ'רקסי מכפר קמא שבגליל שאמר לו "אתם יודעים גם לנו היה רצח עם" והזמין אותו לבקר במוזיאון המסורת הצ'רקסית ,צנוע ומרשים. פרופ' אורון נפגש עם בחור צעיר מנהל המוזיאון-צ'רקסי בשם זוהיר תחאוחא אשר סיפר לו על סיפור ההצלה של 32 הילדים היהודים ,כשפרופ' אורון שאל אותו מאיפה הידע ענה מנהל המוזיאון "אני הייתי שם".לאחר כמה ימים .החליט פרופ' אורון לצאת למסע לכפר בסלניי עם זוהיר וצלם. פרופ' אורון מציין כי בימים שבהם שהה בכפר נגלה בפניו מעשה אנושי ,נדיר ומיוחד באנושיותו ומעטים המקרים שכאלו קרו כמוהו במקומות אחרים במהלך המלחמה. פרופ' אורון ראיין את הילדים שניצלו וגם את אחיהם ואחיותיהם שכיום הנם בני 80 ומעלה .ההורים המצילים מתו,נפטרו.

פרופ' אורון רצה להביא את הסיפור הזה בפני ציבור יהודי ישראלי וכלל עולמי,ולכן החליט לכתוב את הספר הזה כעד לזיכרונם של מצילי הכפר בסלניי.

זה סיפור על מפגשן של שתי היסטוריות המתחילות הרבה לפני השנה המדוברת. מאה שנים — 1763–1864 — לחמה רוסיה הצארית בשבטים הצ'רקסיים בצפון־מערב הקווקז. מאות אלפי צ'רקסים נהרגו, נטבחו, נשחטו וגורשו באכזריות על ידי החיילים הרוסים. בתום המלחמה נותרו בשטחים הצ'רקסיים פחות מ–10 אחוז מהאוכלוסייה שחיה בהם קודם למלחמה. הנותרים הצליחו לשמר את המסורות והמנהגים שלהם, ה"אדיגה חבאזה". זה קוד חברתי, התורה הצ'רקסית שבעל פה, שהיא למעשה מערכת החינוך והנורמות הצ'רקסית האישית והקולקטיבית. היא כוללת קטגוריות מוסריות כמו: "כבוד, יושרה, יושר, אמת, בושה, ואת היכולת להתנהג בחברה; רגישות, הקשבה, כבוד למבוגרים, לבני המין השני וכו'. המנהגים הבולטים הם: כיבוד הזקנים, בשל ניסיון חייהם עתיר השנים, כיבוד הורים, הכנסת אורחים, נדיבות לזולת, חשיבות מעמד האשה". הזיכרון ההיסטורי הטראומטי, יחד עם מערכת הערכים הייחודית הזאת, עמדו למבחן כשנפגשו עם הרכבת ההיסטורית השנייה שדהרה מולם.

ב–10 באפריל 1942 יצאה שיירה של ילדים מכמה בתי יתומים מהעיר לילינגרד .הם הועלו לרכבות משא ונדדו במשך ארבעה חודשים בדרכים אל עבר הרי הקווקז, מאחר שלא שיערו שהגרמנים יכבשו את האזור. בימים האחרונים של יולי 1942 או בתחילת אוגוסט 1942 הפציצו הגרמנים את הרכבת וילדים רבים נהרגו. השיירה עברה בין הרבה כפרים מקומיים צ'רקסיים-מוסלמיים שהתעלמו מהם ולא העניקו כל מחסה או עזרה כלשהי.

ב–16 באוגוסט 1942, קרה משהו יוצא דופן בשדות הכפר השלו והתמים. "בכפר נותרו רק זקנים, נשים וילדים, הגברים גויסו לצבא האדום... השיירה עברה בכפרים אחדים, אך תושביהם סירבו לקבל את הילדים בשל הרעב הכבד וגם מהפחד מפני הנאצים. תושבי בסלניי ראו בדרך העוברת במבואות הכפר ארבע עגלות רתומות לסוסים, ובהן ילדים תשושים, חולים, הנראים הרבה יותר מבוגרים מגילם מ-3 ועד –14, חלקם למעשה גוססים ומקצתם אפילו מתים. ילדי הכפר בסלניי היו הראשונים שפגשו בהם וראו שהם תשושים וחולים. הם ניסו לדבר אתם אבל הילדים מליליניגרד לא השיבו. אחר כך באו האמהות מהשדות ולקחו את כל ה-32 ילדים שהיו בעגלות. {רוב הגברים היו בחזית המלחמה בצבא הרוסי },כל אשה מהכפר לקחה ילד אחד, הן הכניסו לבתיהן ,העניקו להם אוכל ומלבוש למרות הרעב והעוני המחריד ששרר בכפר באופן אובייקטיביי. הנאצים הגיעו לכפר יומיים לאחר מכן ושהו שם במשך 152 ימים-חמישה וחצי חודשים. הם חשדו שיש ילדים יהודים בכפר,חיפשו ואיימו לירות בתושבים ולשרוף את הכפר על יושביו אם יימצא ולו ילד יהודי אחד. במשך 152 הימים שבהם שהו החיילים הגרמנים בכפר ואף אחד לא הוסגר". זהו סיפור הצלה שבמרכזו נשות ואנשי הכפר הצ׳רקסי המוסלמי בסלניי .בכל פעם וכמעט כל יום כשנכנסו הנאצים לבתי הכפר לחפש את הילדים וגם לבקש אוכל ומזון לעצמם ,הציגו הנשים את הילדים הללו כילדיהם.
עפ"י עדותו של ניצול אחד "טענה האשה בפני הנאצי שנכנס לביתה כי "הילד אילם" והילד הזה שעכשיו הוא איש מבוגר כבן 83 מציין "אני יכול לצייר לך בדיוק את פניו".

פרופ' אורון מציין כי מעשה ההצלה של נשות הכפר היה ספונטני עפ"י המסורת והמנהגים שלהם- ה"אדיגה חבאזה".ומעלה תהייה מדוע כפרי X שבדרך התעלמו מהשיירה של הילדים ולא התנהלו עפ"י ה"אדיגה חבאזה",ונשות כל הכפר בסלניי שחייהן התנהלו באותם תנאי רקע של רעב ,עוני וערכי ה"אדיגה חבאזה" ,הן התייעצו עם מנהל הקולחוז שקבע כי לפי ה"אדיגה חבאזה" במקרה שכזה אי אפשר להתעלם מאדם בצרה כל שכן מילד שנמצא בצרה . ההשפעה הדתית והאמונה עפ"י המסורת והמנהגים שלהם- ה"אדיגה חבאזה" הייתה חזקה מאוד בכפר גם ביחס לככפרים אחרים באזור.

פרופ' אורון מעלה שאלה ותהייה כללית וגם ספציפית למקרה כיצד כל אדם היה נוהג אפילו כשמדובר באותה סביבת קיום ובכלל מול מעשים שכאלה,האם היה מחביא או מתעלם ,כלומר שייך לצד של "המתעלמים" וכיצד יש "לשפוט" אותם לאור הרקע שבו הם חיו באותם שנים. תשובת פרופ' אורון:"אי אפשר לשפוט עד שעומדים מול הניסיון עצמו".
דור המצילות /המצילים בכפר כבר אינו בחיים ,רוב הילדים היהודים שהיו בשיירה התאסלמו, עיסוקם כאיכרים ומגדלי צאן .32 הילדים היהודים שבאו בשיירה מלילינגרד הפכו להיות עם השנים חלק בלתי נפרד מאוכלוסיית הכפר לכל דבר ועניין.

פרופ' אורון שהוא גם חבר במועצת "יד ושם" פנה שיכירו ב-32 המשפחות הללו האבות הנשים כחסידי אומות העולם למצילי ילדים יהודים שנהפכו בתוקף הנסיבות הזמן ובמקום אח"כ לצ'רקסים-מוסלמים .פנייתו נדחתה מצד "יד ושם" בטענה שבין ה-32 הילדים שניצלו היו גם לא יהודים,לפיכך אין להעניק למי שהציל לא יהודי את תואר "חסיד אומות העולם". פרופ' אורון טוען ש"יד ושם" נוקט במדיניות ברורה ביחס למעשי הצלה קבוצתיים ועושה איפה ואיפה בין הכרה באוכלוסייה קבוצתית X כמו קבוצות צרפתיות או דניות לבין קבוצה Y. פרופ' אורון טוען שבהחלטה הזאת יש תפיסה גזענית מצד אנשי "יד ושם". פרופ' אורון כועס וזועם באומרו "בבסלניי לא היה אף מלשין,לא היו לתושבות ולתושבי הכפר אף מניע אחר חוץ ממניע החמלה האנושית בביטויו הנעלה ביותר .למה יכולה אמא לצפות כ"תגמול" מילד בן 3 ,בן 4,ובן 12?היא הצילה ילד קטן או ילדה קטנה שהיו נתונים במצוקה גדולה,בסכנת חיים מידית רק משום ביטויי האנושיות והצווי המוסרי שבאו מקרבם.

פרופ' אורון טוען שנכון שהמצילים עצמם- ההורים המאמצים כבר לא בחיים,אבל האחים והאחיות של הניצולים שחיים עכשיו את שנות חייהם האחרונות היו שותפים מלאים למעשי ההצלה. ההורים שיתפו פעולה במעשה עם ילדיהם הביולוגיים,והילדים המבוגרים כיום ידעו בבירור על הסכנה שהוריהם נטלו על עצמם והצדיקו את בחירתם.
הסירוב של אנשי "יד ושם" הכעיס את פרופ' אורון ומכאן בא רצונו לכתוב את הספר ולחשוף את המקרה הספציפי הזה בפני הציבור הישראלי היהודי ,ולהקדיש אותו ל -32 המשפחות הצ'רקסיות-המוסלמיות שבכפר בסלניי אשר לדעתו במעשיהם הנם זכאים להכרה מצד מדינת ישראל והחברה הישראלית היהודית בתואר "חסידי אומות עולם".

פרופ' אורון מציין שישנם עוד הרבה מקרים שמוסלמים ונוצרים ברחבי העולם הצילו יהודים ואשר "יד ושם" הכיר במעשיהם וישנם גם קבוצות ויחידים שידועים ל"יד ושם" כמו קבוצות באלבניה , בקווקז,ובאפריקה שלא מכירים במעשי ההצלה שלהם לטענתו מנימוקי גזענות של דקדוק יתר שבאים מצד "יד ושם".

פרופ' אורון העניק את כותרת הספר ככתורת נגדית לספרה של חנה ארנדט "הבנאליות של הרוע והרשעות". פה אומר פרופ' אורון זהו מקרה קלאסי של ניגוד הפכים, בהתנהגותם של אנשי כפר הצ'רקסי-מוסלמי בסלניי ולכן יש צריך ומחויב לתת את הכותרת הזאת כ=הבנאליות של החמלה".

לדעתו הגזענות בחברה הישראלית נוטה בשנים האחרונות להרים את ראשה גם במקומות שאינך מצפה אליהם. ומביא גם את האינטרסים הפוליטיים של המדינה שלא להכיר בשואת הארמנים,הוא התוודע לג'נוסייד שאירע גם לקנדים הילידים{האבוריגו'נים"}.

פרופ' אורון מציין כי המניע השני לסיבה מדוע כתב את הספר אודות האירוע בכפר בסלניי כדי להביא את הקורא הישראלי לשאול את עצמו שאלות כגון"מה הייתי עושה באותן נסיבות?כיצד הייתי נוהג?".

הספר מרתק בקריאתו,ובעובדות החדשות שהביא פרופ' אורון אודות הצלת 32 ילדים בכפר צ'רקסי-מוסלמי -בבסלניי באוגוסט 1942 ועד יציאתם של הנאצים מהכפר כחמש וחצי חודשים מבלי שאף ילד/ילדה יהודיים הוסגרו .עובדה אחרת שהפליאה אותי שרוב הילדים היהודים התאסלמו במשך השנים והנם חלק מאוכלוסיית הכפר. ישנם תמונות מרהיבות בספר. עובדה שלישית היא התמיהה הגדולה והמניעים הגזעניים שנוקט "יד ושם" במקרה הזה.

אם מישהו מהקוראים יודע מהו מקור התמונה שבכריכה -אשמח לדעת פרטים.

» ביקורות נוספות של חמדת
» ביקורות נוספות על הבנאליות של החמלה - על הצלת יהודים בכפר הצ'רקסי-מוסלמי בסלניי שבקווקז ב-1942 - פטיש #