אם אתם בעניין של תרגילי מחשבה, תנסו את זה: אתם יושבים לשיחת חברים על בירות ובוטנים. את הדברים החשובים באמת - משפחה, כדורגל ורכילות - כבר טחנתם, עכשיו מישהו העלה את הנושא הפוליטיקה המדינית. ועכשיו תורכם. לא משנה אם אתם מימין או משמאל, אתם חייבים לומר משהו שעדיין לא נאמר בסכסוך הזה. "שלום עושים עם אויבים", "הבא להורגך השכם להורגו", "הכיבוש משחית", ו"מושחתים נמאסתם", לא קבילים. רק משהו שעוד לא נאמר.
אני יודע, זה קשה. אולי אפילו בלתי אפשרי.
אז נכון, אין משהו שעוד לא נאמר במרחב הזה שבין הגדה לירדן. כולם מקשקשים כאן כבר שנות דור, מימין ומשמאל ובישראל אין שלום. ואז מגיע ניר ברעם. שמאלן קיצוני כמו שנהוג לכנות. מה שנכון נכון. אבל הוא סופר חד עין שקשה להישאר אדיש ליכולת הסיפור שלו. ב'צל עולם' הוא שבה אותי, עכשיו כבר הייתי אנוס לקרוא גם את הספר עם הנושא והכריכה הכל-כך לא מזמינים.
אני לא מתחרט.
גבירותיי ורבותיי, שונאיי וידידיי - מהפך!
אחרי שנים שאני כותב, מלהג, מספר ומתווכח על הסכסוך הזה, לראשונה - בתום קריאה מואצת של 186 עמודים - אני מרגיש שאני גם מכיר אותו, ויודע משהו קצת יותר עמוק.
מצויד בחושים של סופר, ובתמימות של נער-רבין, יצא ברעם לאזור הסכסוך. עד כמה שזה אפשרי הוא השיל מעצמו את אוסף הסטריאוטיפים והחל לעבור בכל המוקדים. פגש נערי גבעות מן הצד האחד ונוכח לראות שהם עושים עוד משהו חוץ מלשרוף עצי זית. מהעבר השני הוא פגש ילדי פת"ח וחמאס, שמע את בכיים והבין שלא ברור אם ואיך אפשר לעזור לו.
ומבחן אחרון:
אם סיימתם את הספר הזה ויש לכם מסקנה ברורה, אני לא רוצה להיות חבר שלכם.















