ביקורת ספרותית על זיגפריד מאת הארי מוליש
ספר בסדר

---

לחובתו אני זוקפת את זה שהוא הרגיז אותי. אבל גם לזכותו, כי בעצם היה לי אכפת.

הוא התחיל טוב. ממש טוב. סופר מזדקן יהיר וזחוח נמצא באיזה סיבוב הרצאות מאורגן היטב ותוך כדי אחד הראיונות שהוא נותן עולה בדעתו רעיון לספר חדש שיעסוק בהיטלר. נסיון לברר את האישיות שלו ע"י יצירה של מציאות בידיונית שתאלץ חשיפה של כל המרכיבים שההסטוריונים והפסיכולוגים לא הצליחו להבין.

רק שהמציאות מציעה את מרכולתה ועובדות שמתגלות לו הנוגעות לחייהם האישיים של אדולף היטלר ואווה בראון מייתרות את הצורך בדמיון.

כל זה, הכאילו הפוך על הפוך, כתוב מצויין וגם אם לא לגמרי מסתדר עם זווית הראייה שלי, זאת שמייחסת תפקיד הרבה פחות משמעותי לאנשים מסויימים ולאישיותם, בטח ביחס לתהליכים חברתיים וכלכליים, זה עדיין מעניין מאד ומספק זווית התבוננות מקורית.

רק שאז, מסיבה שלא הצלחתי וכנראה גם לא אצליח להבין, יש לו להארי מוליש איזה צורך, בלתי נשלט כנראה, למצוא הקשרים פילוסופיים ומטאפיסיים לסיפור שהוא מספר, ובמופע ראוותני הפרוש על פני קצת יותר מעשרים עמודים הוא מלהטט בין תיאוריות פילוסופיות, איזכורים תיאולוגיים וסיפורים מיסטיים תוך כדי זריקת שמות של סדר גודל של לפחות שלושה פילוסופים לעמוד מה שמזכיר לי את הסיטואציות האלה בעבודה בהן אנשים לא בהכרח מבינים מנהלים דיוני סרק שמערבים כמה שיותר ראשי תיבות ומונחים טכניים רק כדי לא להגיד שום דבר שיש לו משמעות.

העניין הוא שזה מייצר אצלי התנגדות מהסוג שגורם לי להתכחש לכל מה שאני לפעמים יודעת ולהלל ולשבח את מה שנושא איתו נופך של בורות.
אז כמעט הפסקתי לקרוא, אבל אז כמו שזה התחיל, ככה, בבת אחת זה הסתיים, מופע הקסם המייגע הזה, והספר חזר להיות מה שהוא היה בהתחלה.

זה לא ספר גדול ולא נראה לי שאפשר ללמוד ממנו משהו חדש. זה יותר כמו תרגיל מעניין, מין משחק מחשבה, אבל בסך הכל די נהניתי.

» ביקורות נוספות של סוריקטה
» ביקורות נוספות על זיגפריד