למרות שזה נראה כמו סיפור על אנשים, על ריוורס, פסיכיאטר שמטפל בנפגעי הלם קרב, ועל בילי, אחד המטופלים, ויחד איתו גם על עוד כמה, כאלה שעשו כבר סיבוב אחד או שניים במלחמה והגיעו אל בית החולים שריוורס עובד בו וחלקם עוד ישובו לסיבוב הבא בחזית, למרות כל האנשים האלה, הגיבורה של הסיפור הזה היא המלחמה. מלחמת העולם הראשונה, אבל לא רק היא. במידה רבה זוהי כל מלחמה.
לא מדובר כאן במהלכי המלחמה. יש פה נסיון לבחון כמה שיותר היבטים שלה. אני חושבת שעצם זה שהספר נפתח בבית חולים פסיכיאטרי מבהיר שהעיסוק הוא בהשלכות, side effects מכל הסוגים, מה קורה לאנשים, מה קורה לנשים, מה עובר על הורים, איך מנהלים זכרונות ורגשות ומגע בסיטואציה מתמשכת כזאת, איך מתארים את זה, השפה שמתפתחת כדי לסייע ביכולת להסביר את המציאות, הרבה מאד פנים, בדרך כלל פחות מדוברות, של המלחמה.
ונקודת המבט של ברקר בוחנת את העולם החדש, הרציונאלי, המדעי, מהבחינה המוסרית, מעמתת אותו עם תפישות המבוססות על אמונה, עם מלחמות קדומות והאופן שבו התנהלו, מציגה את הצביעות (או בגרסא לסלחנים: חוסר היכולת לקחת צעד אחורה ולהתסכל על עצמה מבחוץ ) של החברה המודרנית בהתייחסות שלה לאלימות ולהרג, ומטילה ספק ביתרונות של אותה קידמה מההיבט האנושי.
היא גם עושה הרבה כדי לבטא את העובדה שכמו בפסיכולוגיה כך גם ביחס לתהליכים היסטוריים, העבר לא נח באיזו מגירה ברגע שמשהו מסתיים. ההשפעה ההדדית, שלו על ההווה ושל ההווה על העבר, כלומר על האופן שבו אנחנו תופשים, מפרשים ומציגים אותו, הופכת את כל מה שמתואר כאן לרלוונטי ועל זמני.
ויש פה עוד כמה נושאים שעל כל אחד מהם אפשר להתעכב ולקרוא את הרומן הזה לאורו, קריאה מעמדית וקריאה מגדרית, היסטורית, פסיכולוגית, מוסרית, לא משנה, העניין הוא שהרעיונות יפים והם מנוסחים יפה ובבהירות, אפילו צילמתי כמה משפטים, ויש עניין ויש שאלות שאפשר לברר וההתייחסות שלה, של ברקר, היא לא מאד טריוויאלית.
זהו חלק שלישי של טרילוגיה שאת שני חלקיה הראשונים לא קראתי, אבל בעיני הוא בהחלט טוב גם ככה, בפני עצמו.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
