למרות שזה נראה כמו סיפור על אנשים, על ריוורס, פסיכיאטר שמטפל בנפגעי הלם קרב, ועל בילי, אחד המטופלים, ויחד איתו גם על עוד כמה, כאלה שעשו כבר סיבוב אחד או שניים במלחמה והגיעו אל בית החולים שריוורס עובד בו וחלקם עוד ישובו לסיבוב הבא בחזית, למרות כל האנשים האלה, הגיבורה של הסיפור הזה היא המלחמה. מלחמת העולם הראשונה, אבל לא רק היא. במידה רבה זוהי כל מלחמה.

לא מדובר כאן במהלכי המלחמה. יש פה נסיון לבחון כמה שיותר היבטים שלה. אני חושבת שעצם זה שהספר נפתח בבית חולים פסיכיאטרי מבהיר שהעיסוק הוא בהשלכות, side effects מכל הסוגים, מה קורה לאנשים, מה קורה לנשים, מה עובר על הורים, איך מנהלים זכרונות ורגשות ומגע בסיטואציה מתמשכת כזאת, איך מתארים את זה, השפה שמתפתחת כדי לסייע ביכולת להסביר את המציאות, הרבה מאד פנים, בדרך כלל פחות מדוברות, של המלחמה.

ונקודת המבט של ברקר בוחנת את העולם החדש, הרציונאלי, המדעי, מהבחינה המוסרית, מעמתת אותו עם תפישות המבוססות על אמונה, עם מלחמות קדומות והאופן שבו התנהלו, מציגה את הצביעות (או בגרסא לסלחנים: חוסר היכולת לקחת צעד אחורה ולהתסכל על עצמה מבחוץ ) של החברה המודרנית בהתייחסות שלה לאלימות ולהרג, ומטילה ספק ביתרונות של אותה קידמה מההיבט האנושי.

היא גם עושה הרבה כדי לבטא את העובדה שכמו בפסיכולוגיה כך גם ביחס לתהליכים היסטוריים, העבר לא נח באיזו מגירה ברגע שמשהו מסתיים. ההשפעה ההדדית, שלו על ההווה ושל ההווה על העבר, כלומר על האופן שבו אנחנו תופשים, מפרשים ומציגים אותו, הופכת את כל מה שמתואר כאן לרלוונטי ועל זמני.

ויש פה עוד כמה נושאים שעל כל אחד מהם אפשר להתעכב ולקרוא את הרומן הזה לאורו, קריאה מעמדית וקריאה מגדרית, היסטורית, פסיכולוגית, מוסרית, לא משנה, העניין הוא שהרעיונות יפים והם מנוסחים יפה ובבהירות, אפילו צילמתי כמה משפטים, ויש עניין ויש שאלות שאפשר לברר וההתייחסות שלה, של ברקר, היא לא מאד טריוויאלית.

זהו חלק שלישי של טרילוגיה שאת שני חלקיה הראשונים לא קראתי, אבל בעיני הוא בהחלט טוב גם ככה, בפני עצמו.

משל הצעיר והזקן - The Parable of the Old Man and the Young

וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָם וַיְבַקַּע עֲצֵי עֹלָה, וַיֵּלֵךְ,
וַיִּקַח בְּיָדוֹ אֶת הָאֵשׁ וְאֶת הַמַּאֲכֶלֶת.
וְכַאֲשֶׁר בָּאוּ אֶל הַמָּקוֹם, שְׁנֵיהֶם יַחְדָּו,
יִצְחָק, הַבֵּן הַבְּכוֹר, אָמַר, אָבִי,
הַבֵּט אֶל הַמַּעֲרָכָה, הָאֵשׁ וְהַבַּרְזֶל,
וְאַיֵּהוּ הַשֵּׂה לְקָרְבַּן-עֹלָה?
וַיַּעֲקֹד אַבְרָם אֶת הַנַּעַר בְּאֵזוֹר וּשְׂרוֹךְ,
וַיִּבֶן סוֹלְלוֹת לַחֲפִירוֹת בָּאֲתָר,
וַיִּשְׁלַח אֶת הַמַּאֲכֶלֶת לִשְׁחֹט אֶת בְּנוֹ.
וּרְאֵה! וַיִּקְרָא אֵלָיו מַלְאָךְ מִן הַשָּׁמַיִם
וַיֹּאמֶר, אַל תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל הַנַּעַר,
אַל תַּעַשׁ לוֹ מְאוּמָה. הַבֵּט וּרְאֵה,
אַיִל נֶאֱחַז בִּסְבַךְ בְּקַרְנָיו;
הַעֲלֵהוּ לְעֹלָה תַּחַת בִּנְךָ-יְחִידְךָ.
אַךְ הַזָּקֵן מֵאֵן, וְאֶת בְּנוֹ שָׁחַט,
וַחֲצִי זַרְעָהּ שֶׁל אֵירוֹפָּה, אֶחָד, אֶחָד.(1918)


– וילפרד אוון, מאנגלית: גיורא לשם

נראה שאין הרבה מה להוסיף אחרי שיר כזה, אך פטור בלא כלום אי אפשר, ולמרות שמילותיי קטנות וחסרות חשיבות לצד מילותיו של וילפרד אוון, אנסה להוסיף עוד כמה מילים על ההקשר של השיר ועל הספר התחדשות. את השיר שהבאתי לעיל כתב המשורר הצעיר וילפרד אוון בבית החולים הפסיכיטארי הצבאי קרייגלוקהרט שבאדינברורו, סקוטלנד. בבית החולים הזה מתרחשת עלילת הרומן ההיסטורי התחדשות. שם אנו מכירים את אוון שמתחיל לכתוב שירה בעידודו ובהשראתו של סיגפריד ששון, קצין מעוטר ומשורר ידוע שגם הוא מאושפז באותו מקום. שני הקצינים הצעירים מאושפזים עקב הלם קרב, שהיה מכונה אז, shellshock, ומטופלים ע"י הרופא האמפטי והקשוב ד"ר ריברס, שמעוניין לעזור למטופליו הצעירים והשבורים להחלים, על מנת לחזור בהקדם לזירת הקרב בצרפת בה נמשכת המלחמה כבר ארבע שנים, וסופה מי ישורנו.(האירוניה הברורה קיימת גם בספר וגם הרופא מתחבט בשאלה המוסרית של ריפוי המטופלים בכדי להשיבם לחזית)

התחדשות חושף בפנינו בצורה מרתקת ורגישה, המבוססת על מחקר רב, את מוראות מלחמת החפירות בחזית המערבית של "המלחמה הגדולה" דרך נפגעי הנפש והלומי הקרב שלה. פט בארקר, שערכה לדעתי תחקיר מקיף ומעולה, מתמקדת בדמויות אמיתיות, שני המשוררים והפסיכיאטר, ומקיפה אותם במספר דמויות פיקטיביות. דרך סיוטי הקצינים השבורים, הפגישות הטיפוליות, השירים, הזכרונות והרהורי הרופא ורשמיו, אנו מקבלים תמונת מראה המשלימה את הסיפור המכונן של המלחמה.חשוב לי לציין שזהו הסיפור המוכר יותר והאיקוני של המלחמה הגדולה, שהוא בעיקרו הסיפור הבריטי, ובמידה פחותה יותר גם הצרפתי והגרמני. זהו חד משמעית לא הסיפור הרוסי, התורכי, הסרבי הערבי או האפריקאי. יש לזכור כי לא בכל הזירות התרחשה מלחמת חפירות סטטית, ולא בכל הזירות היא הסתיימה בחורבן גדול,ובתחושות התפכחות. הזירות האחרות עדיין לא זכו לסיפור הגדול שלהן ועל כך אולי ברשימה אחרת.

הספר של בארקר, שהוא החלק הראשון מטרילוגיה, מעלה כמה סוגיות חשובות ומרכזיות באותו סיפור איקוני ומכונן שדיברתי עליו. למרות שאני לא נוהגת לרוב לכתוב רשימות ולערוך נקודות, אתמצת כאן את דבריי בנקודות בכדי לקצר ולסכם כמה שיותר דברים מבלי לכתוב עבודת סמינר (חלק מהן ודאי מוכרות לכם כבר מן הספרות והסרטים על אודות המלחמה, שממשיכה להפיק תוצרים תרבותיים עד עצם היום הזה):

1. המוטיב של הקרבת הצעירים ע"י הזקנים, כפי שמתבטא בשירו המצמרר של אוון. הדור המבוגר נתפש ע"י הקצינים הצעירים והמשכילים, בני האליטה שהתנדבו לשירות כאנשים טיפשים, גאוותנים וחסרי יכולות, אשר מקריבים את בנייהם למולך המלחמה ללא כל סיבה ותוחלת. האבות נתפשים כבוגדים בבניהם וככאלה הם אינם ראויים לסליחתם או למותם.

2.מחאה ופעילות אנטי מלחמתית. סיגפריד ששון כתב הכרזה אנטי מלחמתית בה ביקר את התנהלות המלחמה ואת אדישות הפיקוד לסבלם של החיילים. הוא דרש קביעת מטרות מוגדרות למלחמה ועמידה בהן. הכרזה זו שפורסמה ברבים ואף נקראה בפרלמנט הייתה אחת הסיבות לאשפוזו. אך ששון לא ראה את עצמו כפציפיסט אלא כאדם הרשאי להביע ביקורת על מדיניות ממשלתו וחייל הרשאי לבקר את מפקדיו. ביקורת אנטי מלחמתית בזמן מלחמה ע"י קצין ידוע ומעוטר הייתה רעיון חדשני ונועז. ששון לא ראה עצמו כפציפיסט, אך היות שלא היה חייל מקצועי שאומן מנעוריו לציית הוא "הירשה לעצמו" להביע ביקורת והתנגדות למלחמה תוך כדי הלוחמה. ההכרזה של ששון היא אולי "האמא" של כל המניפסטים האנטי-מלחמתיים, המוקיעים את האיוולת של המלחמה, מאז וגם היום.


3. סבלם הבלתי אפשרי של החיילים. מלחמת החפירות כגיהינום סטטי, בלתי נתפש שאינו מאפשר פעולה אלא דורש המתנה מורטת עצבים במעין מטווח ברווזים מסוייט. תיאורי זוועת החיים בחפירות, החיים היום יומיים במחיצת גופות וחלקי גופות, אובדן חברים וקרובים, אימת הגז, חוסר שינה מתמיד, רעב ומחלות, מוות מאש כוחותינו, פקודות בלתי סבירות וחוסר ידיעה מוחלט לגבי עתידך וגורלך.

3. אחוות לוחמים. תחושות עזות של רעות ואהבה בין החיילים ובין הקצינים הזוטרים לחייליהם. הקצינים מתייחסים לחיילים באופן אימהי ואוהב. הם קרובים אליהם מאוד ועוברים איתם את אימי המלחמה, בניגוד לקצונה הגבוהה בעורף, המנותקת והיהירה. יש לציין כי שני הקצינים, ששון ואוון חזרו לשירות פעיל בצרפת היות ולא יכלו לשאת את המרחק מפקודיהם שנותרו מאחור. אוון נהרג כשנה לאחר כתיבת השיר המובא לעיל. ששון שרד, אך שכל את אחיו ורבים מחבריו ופקודיו. לאחר המלחמה הוא דאג לפרסם את שיריו של ידידו שלא זכה לראותם בדפוס.

4. השינאה לעורף. האזרחים בעורף שנואים אף יותר מן האויב. האויב חולק איתך את אותו גורל בעוד שהאזרח חי חיים ביטחון ונוחות ולעיתים אף נהנה מרווחי מלחמה (שנאה לספסרי מלחמה, שנאת נשים). החייל חווה ניתוק מהעורף וחוסר רצון לחזור אי פעם לחיים בו. המלחמה היא גיהינום אך היא כביכול המקום של החיים האמיתיים, הראויים והערכיים, בעוד העורף הוא מקום של זיוף, שחיתות וסיאוב מוסרי.

5. הכרת הממסד בתופעת הלם הקרב והשכיחות העצומה שלו עקב סוג זה של לוחמה סטטית, מתמכת, מסוכנת ומזוויעה במיוחד בשילוב מטרות לא ידועות וטווח זמן מעורפל. המלחמה הגדולה הפכה למעבדה עצומה של מחקר פסיכיאטרי ורפואי להבנה וטיפול בהלם קרב, כמו גם בפציעות פיזיות.

6. הפן החברתי - מעמדי של המלחמה. ההבדלים חברתיים בין הקצינים לחיילים מתבטאים גם בסמפטומים הנפשיים וגם ביחס למלחמה. הסימפטומים של החיילים בעיקר פיזיים, כגון שיתוק ואילמות. בעוד שהסימפטומים של הקצינים כוללים בעיקר הזיות, ביעותי לילה וגמגום. הקרבה בין החיילים לקצינים מהווה סמן להתקרבות בין המעמדות ולאופציה של שינוי חברתי ושחיקת המבנה המעמדי בחברה ובצבא הבריטי. זוהי המלחמה הראשונה של האימפריה הבריטית שהיא מלחמה של צבא העם, בראשית צבא מתנדבים ואחר כך מגוייסים. הצבא המקצועי הוותיק נמחה כמעט כליל בחודשי המלחמה הראשונים. החיילים האזרחים נתקלו במציאות לא מוכרת לחלוטין, הם לא יכלו להתמודד עימה והתוצאה הייתה, מעבר לאבידות העצומות גם הלם קרב וגם תחושות אכזבה, מחאה ושבר, שבוטאו בשירה, בפרוזה, במכתבים ובע"פ במימדים חסרי תקדים. הפיקוד הופתע לגלות, בבריטניה, כמו גם במקומות אחרים (למשל בצרפת) כי צבא של אזרחים לא תמיד מוכן לציית ציות עיוור וכי יש לו גם דעה משלו. יש לציין כי הקצינים המקצועיים לא חשו שבר ודי נהנו מן המלחמה (עפ"י מכתביהם) אך הם גם נהרגו בשלביה הראשונים. קשה לדעת כיצד היו מגיבים לו היו שורדים.

7. הפן המגדרי של המלחמה - שחרור האישה. לראשונה נשים עובדות במקצועות נדרשים תמורת שכר גבוה, חלקן אינן תמיד מעוניינות שהגברים ישובו משדה הקרב, בעיקר אם היו בני זוג דכאניים. הגברים חשים מנוכרים לנשים ואף מאויימים על ידן. המלחמה מסמנת קו שבר מעמדי כמו גם מגדרי ולמרות הנסיונות להחזיר את הגלגל אחורה, את הנעשה אין להשיב.

"התחדשות" (שהיה צריך להיקרא לפי דעתי, התפוררות) הוא ספר לא קל לקריאה אך מרתק ועשיר בידע כמו גם בדמויות מעניינות. הוא נותן תמונה רחבה מאוד על המלחמה, כמו גם על שלושה אישים מעניינים מאוד ואפילו על תהליך הכתיבה. אך למרות כל אלו נראה לי שאסתפק בחלק הראשון של הטרילוגיה ואוותר אפילו על "דרך הרפאים" זוכה הבוקר. מעניין להווכח עד כמה זכרון המלחמה הגדולה חי ופעיל בתודעה הבריטית ועד כמה היא מהווה מקור מתמיד למחקר, השראה, עניין ומחלוקת גם מאה שנה לאחר סיומה.