קרוב לשבעה וחצי מיליארד אנשים חיים בעולם. כל אחד מהם הוא גרגר אבק קטן וחסר משמעות, ובו בזמן גרגר שכולו עולם ומלואו. תקוות, מאווים, אהבות, אכזבות, וכל גרגר כזה סוחב על גבו גם שק של צרות, ייסורים וחיבוטי נפש. הסופרת לקחה כאן גרגר אבק כזה, ושמה אותו תחת זכוכית מגדלת. ג'נה גריי, אמנית צעירה ויפה, מתחילה פרק חדש בחייה בכפר אנגלי פסטורלי. היא מאמצת כלב, מוצאת אהבה חדשה בדמות הווטרינר שמטפל בכלב שלה, ועבודות האמנות שלה זוכות לפופולריות רבה. אך האם זכוכית המגדלת אכן משקפת את המציאות היפה, כביכול, או שהיא מציגה תמונה מסולפת שלה ומתעתעת בקורא שוב ושוב?

תאונות פגע וברח ואלימות פיזית של בעלים כלפי נשותיהם הם נושאים קשים וכואבים. הסופרת לקחה את שני החומרים הללו, הקשים ממילא, והביאה אותם לכדי ביטוי חריף במיוחד. לא סתם תאונת פגע וברח, אלא תאונה שבה קיפח את חייו ילד בן חמש, ולא סתם בן חמש, אלא בן יחיד לאם חד הורית, ולא סתם חד הורית, אלא מהגרת בודדה נטולת קרובי משפחה... גם האלימות של הבעל מקבלת כאן ביטוי קשה ומצמרר במיוחד. אגרופים המושלכים לבטנה של אישה בהריון מתקדם ואילוצה למרק את עצמה עם אקונומיקה הם רק דוגמאות קטנות. ובכל זאת, למרות חומרי הגלם הקשים של הספר, חומרים שהיו יכולים לפרנס עלילה דרמטית, עצובה וקודרת, ספר מתח לפנינו. ולא סתם ספר מתח, אלא ספר מתח טוב, קצבי, קולח ומרתק.

קשה מאוד להתייחס לספר בלי לחשוף פרטי עלילה, ולכן אשתדל לכתוב בצורה מעורפלת ככל האפשר ולכסות טפחיים בלי לגלות אפילו טפח אחד... בערך במחצית הספר העלילה מקבלת תפנית חדה, והסופרת עושה זאת בצורה מבריקה. שלושה משפטים קצרים שמשנים את כל מה שהקורא ידע עד כה על העלילה, ומה שכל כך יפה בעיניי הוא שהדבר מתבצע בלי תהפוכות עלילתיות בלתי הגיוניות, מופרכות והזויות שמאפיינות ספרי מתח רבים, בבחינת הפואנטה שמקדשת את האמצעים. ההפתעה כאן היא כה גדולה, והיא חושפת מלאכת מחשבת של תעתוע בקורא.

לקראת סוף הרומן נמצא עוד הפתעה מרעישה, וכאן האמינות העלילתית, לדעתי, מעט נפגעת. צריכים היו להתקיים המון צירופי מקרים כדי שהתפנית הזו אכן תתרחש. אבל לשמוע ממני טרוניה על צירופי מקרים זה אבסורד רב אף יותר מזה הטמון בחוסר אמינות עלילתית...

אינני חסיד של סופים פתוחים, ובמקרה הזה לא מדובר בסתם סוף פתוח, אלא בסוף מתוחכם במיוחד. המשפטים שחותמים את הרומן כתובים בצורה מעורפלת במתכוון, באופן שניתן להבינם, לדעתי, בשתי צורות שונות ואף מנוגדות לחלוטין, שכל אחת מהן היא סוף סגור בפני עצמו... אהבתי מאוד את האופן המנוגד שבו ניתן להבין את הדברים ואת ההתנסחות האמביוולנטית, אם כי מעט הפריעה לי חוסר הוודאות שסוף הספר טמן בחובו.

שמוליק ולי יניני, תודותיי! בזכותכם הגעתי אל הספר היפה הזה.

ממליץ בחום.

את הספר הזה קוראים בשקיקה, באמת שאי אפשר להניחו מהיד.

העלילה מובאת לקורא בשני חלקים. לכאורה, ניראה בתחילת הקריאה שאין קשר בין שני החלקים, אבל יש ויש ואתם תופתעו עד כמה...

קלייר מקינטוש הפכה לי את המוח... חה חה חה

כל מה שחשבתי שבהתחלה זה ממש לא זה. אז למי שסובל מלחץ דם גובה, או דפיקות לב מואצות, ראו הוזהרתם... אל תגידו שלא אמרתי.

סיפור המסגרת קשה ולא קל. לא טבעי לאבד ילד ועל אחת כמה וכמה שבמקרה הנוכחי האירוע קורה לאם חד-הורית.

העלילה מתרחשת בבריסטול כשג'ייקוב בן החמש נדרס לעיני אמו. היא בסך הכול עזבה לו את היד לשנייה ואז קרה הגרוע מכול...

חלקו הראשון של הספר, מתמקד בשתי דמויות עיקריות ומסופרות לקורא לסירוגין על ידי אניה- האם של ג'ייקוב בן החמש, וריי סטיבנס-החוקר מהמשטרה, שעליו מופקדת המשימה לחשוף את הנהג/ת שפגע/ה בג'ייקוב.

חלקו השני של הספר מתמקד בשתי הדמויות של החלק הראשון ומתווספת להן דמות נוספת... סקרנים... תקראו...

הספר על שני חלקיו מורכב מפרקים קצרים, כשכל פרק מסופר על ידי דמות אחרת, מתוך שלושת הדמויות שהוזכרו לעיל.

מעט על הדמויות ללא ספוילר:

ג'נה – אומנית ופסלת בעיקר. אינה בקשר עם אחותה – איב. אביה גורש מהבית על ידי האם, והיא מצידה כעסה על אימה בשל כך.

ג'נה בורחת מעברה, ומחליטה לפתוח בפרק חדש בחייה בכפר פסטוראלי ליד הים – בווילס. היא שוכרת לעצמה קרוואן ומנסה לשרוד.

בעיני אנשי הכפר היא קצת מוזרה, סגורה ומתנהגת קצת אחרת...לדוגמא, היא מקפידה לנעול את הקרוואן בו היא שוכנת, למרות שכל תושבי הכפר לא נועלים את בתיהם.

היחידי שמתחבר אליה הוא פטריק מתיוס הווטרינר ששידך לה את בו – כלב שמצאה ואימצה.

הלילות עוברים על ג'נה בסיוטים ותמונות מחרידות. היא מתעוררת בצרחות והיחידי שמפחית את סיוטיה, הוא בו-הכלבלב. ידה.

ציטוט מעמוד 123: "בהדרגה, בלי משים, האבל פושט צורה, מכאב גולמי ומשונן שאי אפשר להשתיק, למחוש עמום ומוחלק שאני מסוגלת לנעול בעומק מוחי... אם הוא נשאר שם שקט, בלי הפתעה, אני מסוגלת להעמיד פנים שהכול בסדר גמור, שאף פעם לא היו לי חיים אחרים." האומנם???

ריי סטיבנס – מפקד הבילוש וחוקר הפרשה. נשוי למגס – אשת משטרה לשעבר, שלאחר נישואיה עברה למשרת "עקרת בית". שניהם הכירו במהלך קורס הדרכה במשטרה, נישאו ולהם שני ילדים: טום ולוסי.

מאחורי דמות הבלש הקשוח מבצבץ לו לב ענק, ואדם סנטימנטלי וגם Workaholic. לא הכול בסדר אצלו במשפחה, מגס לא מרוצה משעות העבודה הרבות שלו, ובנו טום מדאיג לא פחות... בד בבד לריי חולפות בראשו מחשבות בקשר לקייט – השוטרת שעברה למחלקת החקירות הפליליות שבניהולו.

התעלומה מקבלת תפנית חדה בחלק השני של הספר, וכבר בפרקיו הראשונים של החלק השני מתקבל הפתרון.

כול העלילה מגוללת בפני הקורא סיפור מרתק, מתעתע ומהודק היטב ללא רגע דל.

קלייר מקניטוש שירתה במשטרה ובכתיבתה עובדה זו מאוד בולטת. ביחודיות היא מצליחה לשזור בתוך העלילה משפטים לא קלים שמצלקים את הנשמה.

לדעתי, ספר ביכורים מצויין, שאם מחליטים לפתוח בו בסופו של יום, אל תתפלאו כשתמצאו את עצמכם מגיעים לעמוד האחרון עם ציוץ הציפורים...

בשורה התחתונה: המשטרה אולי הפסידה שוטרת, אבל אנחנו הרווחנו סופרת!

ממליצה חום.

לי יניני

נ"ב: "לא משנה כמה מהר אני בורחת, לא משנה לאיזה מרחק:..." (עמוד 290)

מעטים הדברים בחיי שיכולים לגרום לי לעשות אתנחתא בשעות הערב, להדליק את הטאבלט.....ולקבל את התשובה!

נתתי לך ללכת!

שם הספר מתעתע, כל אחד יכול לקחת את המילים הללו ולהבין אותם כאוות נפשו.
כשם הספר כך גם העלילה עצמה, סוחפת, מרתקת, אפופת מזימות ושקרים, אלימות מילולית ופיזית ובעיקר בעלת תפניות רבות.

"אני רוצה להעלות את דמותו במוחי, אבל כשאני עוצמת עיניים אני רואה רק את גופתו, דוממת וחסרת חיים בזרועותיי. נתתי לו ללכת, ולעולם לא אסלח לעצמי על כך."

אמו של ג'ייקוב בן החמש, אוספת אותו מביה"ס, גשם זלעפות יורד, הם ממהרים הבייתה, בקצה הרחוב, ג'ייקוב עוזב את ידה ורץ לעבר הבית, מכונית מגיחה מאי שם במהירות מופרזת ופוגעת בג'ייקוב, ונמלטת מהמקום! תאונת פגע וברח, תאונה המותירה את ג'ייקוב מדמם אל מותו.

התאונה מובילה אל חקירה משטרית בראשותו של ריי סטיבנס וצוות החוקרים שלו.

העיר כולה גועשת ומזועזעת מהתאונה בה מצא את מותו הילד הקטן.

החקירה מגיעה למבוי סתום.

בצוות החקירה של ריי ישנה שוטרת בשם קייט, קייט אינה מסוגלת לקבל את העובדה שלאחר 6 חודשי חקירה מאומצים, החקירה נאלצת להפסיק מחוסר תקציב, קייט אינה משלימה עם קביעה זו וממשיכה לחקור על חשבון זמנה הפרטי, ומגייסת לטובתה את ריי סטיבנס.

אל כפר קטן ושכוח אל, על חוף הים בוויילס מגיעה ג'נה גריי , אמנית במקצועה, ומנסה לפתוח דף חדש בחיים, היא שוכרת לעצמה קוט'ג קטן ורעוע ומבודד, ומנסה להתמודד עם הסיוטים הרודפים אותה, מנסה להדחיק את הזיכרונות המרים והקשים.

ג'נה מנסה לשקם את חייה, לבדה, בודדה, מכונסת בתוך עצמה, מתמודדת עם השדים שאינם נותנים לה מנוח, נועלת את הדלתות, מתחמקת מדו שיח עם אנשים, מתבצרת בביתה.

הספר מחולק בצורה שהפרקים המספרים את מקרה התאונה ואת החקירה מתוארים בגוף שלישי לעומת החלקים של ג'נה שמסופרים בגוף ראשון, דבר שלדעתי תורם רבות בקריאת הספר.

העלילה מקבלת תפנית בחלקו השני של הספר.....

מה הקשר בין החלקים?

לא אפשרי להרחיב את הביקורת על הספר הזה מבלי לגלות את תוכנו, ולכן אוסיף רק שמדובר במותחן פסיכולוגי מרתק, ומשובח.

"החיים מתחילים היכן שהפחד נגמר"!

עוד ספר מצוין שגיליתי בזכות הביקורות בסימניה ואשר לא שמעתי עליו דבר קודם לכן.


מה אהבתי בספר?

• בערך באמצע הספר חלה תפנית עלילתית שמשנה את כל התמונה ושהשאירה אותי פשוט בהלם לכמה שניות. מזמן לא נתקלתי בספר מתח שמצליח לייצר תפנית כל כך חדה, מקורית, תפנית שמשנה את כל מה שידעת קודם לכן על העלילה בכלל ועל הדמות הראשית בפרט, תפנית שמשאירה אותך במתח עצום.

• לקראת סוף הספר חלות שתי תפניות נוספות, את אחת מהן צפיתי – אבל הדבר לא גרע מההנאה שבקריאה. התפניות משתלבות היטב בעלילה ונראות הגיוניות.

• הספר כתוב באופן משולב בגוף שלישי ובגוף ראשון ובצורה יפה מאוד. אני מאוד אוהב את השילוב הזה, שנותן לדעתי פרספקטיבה רחבה ורב גונית של העלילה.

• השם של הספר – "נתתי לךְ ללכת" או "נתתי לךָ ללכת"? הפנייה היא בלשון זכר או בלשון נקבה? אני יכול רק לרמוז שכפל המשמעות הזה מקבל משמעות מיוחדת בעלילה, ומשמעות יפה.

• אהבתי את שני האמצעים שמוצגים בספר שתורמים מאוד לרפא כל מיני פצעים שבנפש: יצירה אמנותית: פיסול, ציור, אפילו רישום על גבי החול על שפת הים. האמצעי השני הוא בעל חיים והנוכחות החמה והמנחמת שלהם.

• אהבתי את זה שהסופרת לא לקחה את יחסי המשיכה של הבלש ריי הנשוי והבלשית קייט למקום של רומן וסיפור אהבה. זה היה יכול להיות הדבר הכי צפוי והכי קיטשי, וטוב שהסופרת לא נפלה למלכודת הזו.

• השורות שמסיימות את הספר. במילה אחת: צמרמורת. בשלוש: צמרמורת שלא מרפה.


מה לא אהבתי בספר?

• הספר הזה הוא ממש לא "מותחן פסיכולוגי" כפי שנכתב בגב הספר. בכלל, אני לא אוהב ספרי מתח שבגב שלהם כתוב "פסיכולוגי", כנראה מתוך איזו כוונה להעניק לספר רבדים עמוקים ורציניים, יעני... הספר נוגע בנושא כאוב של בעלים מתעללים ומכים, אבל עושה את זה בצורה די חפיפניקית ולא ממש רצינית.


בשורה התחתונה: אל תתנו לספר הזה ללכת ממכם. תלכו אתם אליו (ותקראו אותו).

#
נושא התעללות במשפחה – בעיקר נשים מוכות - נעוץ היטב בתודעה הציבורית. כולם קראו בעיתון, ראו סרטים וקראו ספרים על התופעה, שרובינו מצקצקים בלשון ועוברים לקרוא על טרור איסלאמי (שהוא יותר רלוונטי לנו - אנחנו חושבים - מטרור היחידים הקורה במשפחות של אחרים).

פעמים רבות תהיתי איך זה לחיות תחת טרור יומיומי – שהוא, כנראה, הרסני יותר מההתעללות הפיזית. איך זה להתמודד עם אי הודאות של מה ממעשיך – או מעשיהם של אחרים - יביא להתפרצות האלימה? לחיות עם התהייה מתי המתעלל לא יוכל עוד לשלוט בעצמו, יעבור את הגבול ואת תשלמי בחייך? או תהפכי לנכה? כשגופך אינו שלך ואין לך יכולת להחליט מה ייעשה בו. נאנסת על בסיס קבוע, וחווה השפלות נפשיות כתוספת. המקום בו את גרה הוא המקום המסוכן ביותר עבורך. לישון עם האויב - לא לפעולה צבאית נועזת וחד פעמית – לתמיד. ושום בני ברית לא יצילו אותך – כולם הורחקו מחייך לתמיד.

הספר הזה עוסק בתופעה שנחשפת לה לאיטה, תוך כדי חקירת משטרה על תאונת פגע וברח בה נהרג ילד קטן. הספר כתוב מצויין, מתאר את התופעות הקשות באיפוק ללא רגשנות ודרמה מיותרת. יש כאן, אמנם, קצת חתירה ל"סוף טוב", שמסתדר היטב עם הרתיעה שלנו לקרוא ולדמיין את הנושאים בהם הוא עוסק, ללא האילחוש שבסופו של דבר סוף רשע לתלייה והטובים יזכו לגמול, כמו שלמדנו באגדות.

הבעיה בהתעללות הזאת היא ששני הצדדים הם קורבנות: קורבנות של חינוך מזניח ומתעלל, של אישיות שנהרסה עוד לפני שנבנתה. אנשי מקצוע אומרים שלקורבן ולמתעלל מאפייני אישיות דומים: לשניהם הערכה עצמית נמוכה, הרגשת נחיתות וצורך לקבל ממישהו אחר אישורים למהותו/מהותה. המתעלל מנסה להשיג את כל אלה בכוח ובאלימות, הקורבן מתפתה להשיג אותם מהמתעלל שלה, המבטיח פעם אחרי פעם שאם רק תתנהג היטב ולא תרגיז אותו, יוריד עבורה ירח וכוכבים. אנחנו משתאים – איך היא לא רואה? איך היא לא לומדת מהניסיון? איך היא קונה את המלל חסר הכיסוי הזה אחרי מה שעברה? ולא מבינים ש"המלל הזה" הוא הצרכים העמוקים שלה. בלעדיו היא כלום.

הספר גרם לי לחשוב עליו ועל הנושאים המקוממים העולים ממנו. האמת היא שאני מעדיפה לקרוא ספרים שאינם מאלצים אותי להסתכל על מה שרוחש בפינות אפלות. החיים האמיתיים מספיקים לי, תודה. הספר כתוב באמינות רבה, ניכר שלסופרת יש קשר לתופעות שתיארה וגם לחיי היומיום במשטרה. הערכתי את העובדה שהיא בדרך כלל לא זינקה להסברים, המאתגרים קשות את ההיגיון, כדי להמציא "טוויסטים" יש מאין, כמו בספרים רבים מהסוג הזה. והמסקנה? אין לי.
הספר מעניין בכל אופן.

עברית קשה שפה. והיא גם בטח לא קלה למתרגמים.
עברית היא שפה מדוייקת, ממוקדת וספציפית ואין בה מרחב להטעיה ועירפול שמבוססים על מילים רב משמעויות או דו מגדריות או עמעום של לשון יחיד ולשון רבים.
זכר. נקבה. יחיד. רבים. הכל מובנה וברור. גם הפעלים.

ולכן, כבר בעמוד 21 גיליתי את הטוויסט שאמור היה להתגלות רק בסוף החלק הראשון. וגם את הסיפור מאחוריו שאמור היה להיחשף רק תוך כדי החלק השני הבנתי הרבה לפני כן. כתבתי את האבחנות שלי על נייר עמדה מסודר והחתמתי עדים בחתימה נוטריונית גם כדי שלא אתפתה לשקר לעצמי אבל בעיקר כדי שיהיו לי bragging rights.
ואכן היו לי.

אז אחרי שאת שני הסודות/הטוויסטים שעליהם יושבת עיקר העלילה חשפתי די מהר, הייתה קריסה. הקריאה איבדה את העוקץ וחלק ניכר מהמתח שאליו כיוונה הסופרת פשוט התמסמס. אז או שזו פאלטה ענקית בתרגום (לדעתי כן) או שניחנתי בכישורי פיענוח יוצאי דופן, בחדות עין, בשימת לב אובססיבית לפרטים ובאופן כללי בגישה של 'אנחנו לא פראיירים אז אל תנסו אותנו אפילו'.

ואפרופו 'אנחנו לא פראיירים'...
מכירים את זה שהבאד גאי בסרט חוטף את מה שמגיע לו?
זה יכול להיות פסל שמנפצים לו על הפרצוף או בעיטה שמגלגלת אותו במדרגות או ירייה שהוא חוטף מטווח בינוני או דקירה בסכין מטבח או בדוקרן קרח או מזלג בעין או מספריים באוזן או מהלומה עזה באלת גולף או מכה במוט הברזל הזה שמסדר את העצים באח או בשבירת כסא על ראשו. מכירים?
והצופה חושב שזהו, הוא מנוטרל. ושסוף טוב הכל טוב. מכירים?
ואת זה שאיכשהו הוא תמיד קם לתחייה, גם את זה מכירים?
זו קלישאה מהגדולות שיש ומקינטוש לא ויתרה עליה. כלומר, גם עליה. כי קלישאות יש פה למכביר. וכל המכביר הרי זה משופרח.
(מה שמוכיח שמנוטרל זה לא מספיק.)


חיכיתי לו הרבה ונתתי לו ללכת חיש מהר. הוא לא יחסר לי ולא אתגעגע אליו כי הוא קל לשיכחון.
לך לשלום, ספר, ואל תחזור בלי מקצה שיפורים רציני. מקצה שיפורים זה אומר החלטות פחות מטומטמות של הדמויות הראשיות, שימוש מופחת בקלישאות, דילול רציני ואכזרי של שלל האלמנטים שנדחסו בכוח לחיי הדמויות ומעל הכל: די כבר! באמת, די כבר עם חיי משפחה מעורערעים של שוטרים. אפשר לחשוב, כולה שוטר/חוקר. ואפילו לא שוטר/חוקר בלהב 433 שרודף אחר כוחות האופל שיושבים בבלפור. ובעלה.

אה, הספר הוא על תאונת פגע וברח שבה נהרג ילד קטן ויש שני שוטרים, ריי סטיבנס וקייט אוונס, שחוקרים וחוקרים. וחוקרים.
ותשמעו מה אני אומרת לכם, ריי סטיבנס וקייט אוונס הם כאן כדי להישאר. אנחנו עוד נשמע עליהם כי ספר שנכתב ע"י שוטרת לשעבר ותורגם ל-30 שפות לא יכול שלא להפוך לסדרת ספרים. אם תשאלו אותי, הוא תורגם ל-29 שפות יותר מדי.




וגמזו היה אומר: נתתי לך ללכת וחבל שבכלל באת.

אני לא עפה על ספרי מתח אבל לזה יש ערך מוסף כי הוא גם עמוק עם דרמה אמיתית. ישר מזדהים עם הדמות הראשית. עם מה שהיא עוברת. הוא גם די מפתיע למרות שיחסית מהר עליתי על הסוד... ספר נפלא! לצערי שאר ספריה לא מגיעים לרמה הזו

השעון מראה 01:30.
ניסיתי כבר פעמיים להירדם אבל קצב דפיקות הלב לא מאפשר לי.
חייב לסיים את הספר הזה עד הסוף. הלילה. אחרת לא אשן בשקט.
ניסיתי להיזכר מה היה הספר האחרון שגרם לי דפיקות לב תוך כדי קריאה, שגרם לי לדפדף אחורה כמעט מחצית ספר בחיפוש אחר הסברים איך....ומה לעזאזל...
ככה בדיוק צריך להרגיש ספר מתח.
ואם כבר התאוששות מהטרילוגיה של ויקטוריה ברגמן, זהו הספר הנכון.
קשה להאמין שזה ספר ביכורים.
באחרית הדבר, הסופרת מודה שהיא עזבה 12 שנות שירות במשטרה על מנת לכתוב, כך שהחומרים שעליהם מבוסס הספר לא זרים לה.
עוד דבר שמייחד את הספר הזה ונזקף לזכותו בעיני הוא העובדה שהוא כתוב בצורה לא קולנועית, אלא מבוסס על אלמנטים ספרותיים בלבד שלא ניתנים לתרגום לסרט, לפחות כך אני מקווה.
אז לכל אוהבי ספרי המתח הפסיכולוגי, זה הספר עבורכם.
רק אל תעשו את הטעות שאני עשיתי ותתחילו לקרוא אותו יותר מידי מאוחר בלילה.

תאונת פגע וברח אחת היא ההתחלה של הספר אבל בעצם היא סוג של נקודת מפנה לסיפור אחר וחשוב שמסופר לנו פה.
סיפור קשה של אישה מאוד מסכנה.

מדובר בספר מתח עם סיפור לא רע (אבל רמת הכתיבה פה לדעתי הורידה לו קצת...)
הטוויסט של הסיפור פה מגיע באמצע הספר ולא בסופו כמו ברוב ספרי המתח.
חצי ספר אנחנו בעצם מולכים שולל אחרי מה שהסופרת רוצה שנחשוב וזה מצליח לה. המחיר לזה הוא שחצי ספר היה לי חשק לזרוק אותו הצידה בכלל. היה נראה שהעלילה לא הולכת לשום מקום ורמת הכתיבה בינונית כבר אמרתי אז למה להמשיך?

משלל הביקורות שקראתי על הספר הבנתי שאני טרם הגעתי לנקודה החשובה של הספר ולכן המשכתי.
ואכן בחציו השני אנחנו מבינים שעבדו עלינו והסיפור הוא שונה לגמרי.
אז הסיפור לא רע. מפתיע באמצע ותמיד כיף לגלות בספר שעבדו עליך אבל זה לא ספר מעולה כי הוא ברמה ספרותית לדעתי נמוך.
ברגע שעלילה כזאת אפשר היה להעביר גם בסרט ואין שום ערך מוסף לכתיבה אני מבינה שהכתיבה הייתה רדודה.
אולי זה אשמת התרגום , אני באמת לא יודעת, אבל החוויה פה היא עלילתית בלבד.

בספר הקודם שקראתי (הלבד הגדול) שגם עסק בנושא האלימות נגד נשים כמו הספר הנ"ל היה ייתרון מובהק לנושא רמת הכתיבה אבל הוא באמת לא היה ספר מתח אלא דרמה יותר.