ביקורת ספרותית על על החוף - מהדורה מחודשת מאת נוויל שוט
ספר טוב

---

אבא שלי החל לעשן לפני גיל 12. זה היה בגטו. שעת בין ערביים. השמועות אמרו שמחר הגרמנים נכנסים והורגים את כולם. אווירה של סוף העולם. כל החוקים נשברו ברגע. כל מלאי הסיגריות והאלכוהול חולק לכולם, כולל לילדים. אכול ושתה כי מחר נמות. ככה ליטרלי. זו היתה הסיגריה הראשונה שלו, שגררה אחריה יותר מ- 50 שנה של עישון, 3 קופסאות ביום.
סבתי, שכבר איבדה את בעלה באקציה הראשונה, סרבה להיכנס להלך הרוח של סוף העולם. בעוד אבי מעשן ושותה בהילולת קץ הימים, היא הצליחה להתגנב לביתו של קצין גסטפו מפקד הגטו, ולאלץ אותו להחביא אותה ואת אבי. אין לי מושג איך היא עשתה זאת. הסיפור הרשמי היה שאותו קצין חש חובה להציל את משפחתו של סבי אותו העריץ. אני לא יודעת אם היא הסתפקה בלנגן על מצפונו, אבל העובדה היא שחייהם ניצלו. סוף העולם אמנם הגיע כצפוי למחרת, אבל אבי וסבתי ניצלו.

הסיפור הזה היה אחד הסיפורים הראשונים ששמעתי בילדותי, כסיפור לפני השינה. כבר כתבה אפרתי לפני בביקורת המעולה שלה על כך שהשואה זורמת בדמה. אנחנו, בני הדור השני, כולנו שרוטים בצורה זו או אחרת, וכנראה שאלו רק וריאציות שונות לאותו הדבר. אני לא התחבאתי מתחת לטברטקה (ככה קראו לו אצלנו), אלא דווקא בארונות. כי אבי סיפר לי שהתחבא בארון חלק ניכר מהמלחמה, וקרא. כבר כתבתי על כך בביקורת שלי ל"אדם מחפש משמעות" של פרנקל. אז הייתי צריכה לבדוק שהדבר אפשרי, כדי לוודא שבבוא היום בו תפתח הרעה גם אני אוכל לשרוד. לא היה שום ספק שהיום הזה יגיע. זו לא היתה שאלה של "אם" אלא שאלה של "מתי". היינו חייבים להיות מוכנים. גם הילדים. הרי ידענו שלא ניתן לסמוך על כך שהמבוגרים יהיו איתנו כדי להגן עלינו. אז ביקשתי ליום הולדתי פנס אימתני, ולא היתה מאושרת ממני כאשר קיבלתי אותו. פתחתי את קודש הקודשים של אמי, ארון חדר השינה שלהם, נדחקתי בין שמיכות הפוך, פנס וספר בידי, וסגרתי אחרי את הדלת. זה היה מפחיד. זה היה נורא. לא הצלחתי להתרכז בספר, אפילו שהיה זה אחד מספרי השביעיה הסודית שכל כך אהבתי. רעדתי מפחד. הרגשתי שאני נחנקת. למרות זאת לא העזתי לצאת החוצה. איזה מן שורדת אני אהיה אם בשעת שלום אני לא מצליחה להחזיק בארון אפילו חצי שעה?
בסופו של דבר אמי חילצה אותי מהארון תוך צעקות על כך שהרסתי לה את הפוך האהוב עליה. רווח לי מחד, אבל הייתי מאוד מאוכזבת מעצמי. איך אהיה פרטיזנית גיבורה כמו דודתי אם אני פוחדת להישאר בארון?

ב"על החוף" של נוויל שוט, תושבי החצי הדרומי של כדור הארץ מחכים בשלווה סטואית למותם. נשורת גרעינית שהיא תוצאה של מלחמות גרעיניות מהירות בין ארה"ב, סין ורוסיה השמידה כבר את כל אוכלוסיית החצי הצפוני של כדור הארץ. הנשורת הגרעינית נשאת ברוח ומשמידה בזה אחר זה קו רוחב דרומי אחד אחרי משנהו. הספר מתאר את חייהם של אנשים במלבורן שבאוסטרליה בחודשי חייהם האחרונים, כשהם יודעים שהמוות הוא בלתי נמנע.

הספר כתוב היטב והוא בהחלט נוגע ללב. האנשים בספר לא חווים מחסור מיוחד, מלבד מחסור בדלק. חייהם בסך הכל רגילים למדי. הם לא הופכים לחיות אדם, ממשיכים לשמור על החוקים ולהיות אדיבים לשכניהם. הפחד מיום הדין הקרב גורם להם מקסימום להגביר את תדירות ביקוריהם בפאב הקרוב כדי למסך את הכאב באלכוהול, וגם כדי להספיק לשתות את כל האלכוהול המובחר לפני קץ העולם.

ככלל אני שונאת דיסטופיות ולא קוראת אותן. הן מלחיצות אותי ומכריחות אותי לחשוב שוב על סוף העולם. מאז שאני אמא אני בכלל לא יכולה לשאת אותן. הפעם הספר לא רק שלא גרם לי פחד אלא הכעיס אותי. זו דיסטופיה אופטימית מאוד אם כך רואה שוט את סוף העולם. לא בשלווה הזו התנהל סוף העולם שאני גדלתי עליו. ניסיתי לדמיין את האנושות יושבת ומחכה ללא מעש, מלבד שליחת צוללות כדי לבדוק עד היכן הגיעה הקרינה, מבלי לעשות דבר כדי למנוע אותה. לא הצלחתי. חשבתי על החוקים שהופרו בגטו כאשר ריח המוות היה באוויר. חשבתי על אבי יושב על גג בניין בגטו וזורק אבנים על הגרמנים, תוך כדי סיכון חייו. אין סיכוי שאני, או מי שאני מכירה, היינו יושבים בשלווה כזו ומחכים לסוף. "גם כשהסוף היה ודאי", אמר אבי, "תמיד הרגשתי שאנצל. תמיד חשבתי מה עוד אפשר לעשות".

"תעשו משהו" התחשק לי לצרוח על הגיבורים בספר. "משהו. לא משנה מה. תבנו מאווררים ענקיים שיהדפו את הנשורת. תחפרו מקלט אטומי. תחפרו סתם בורות. תאגרו קופסאות שימורים. מים. תרופות. תנסו לפתח תרופות לקרינה. כנראה שתמותו תוך כדי, אבל קיים הסיכוי הקטן שתצליחו. שלפחות מישהו ינצל!"

ספר עדין ומעולה שלא הצלחתי להתחבר אליו, דווקא בגלל שאני עשויה משואה.

» ביקורות נוספות של בלו-בלו
» ביקורות נוספות על על החוף - מהדורה מחודשת