ארתור דרייפוס אהב ציצים גדולים.
אילו קריטריונים משמשים אותי בבואי לבחור את ספריי מתוך ההיצע העצום? התקציר בגב הספר, עלעול קצר בספר עצמו, המלצות מקוראים פה באתר ומקרב הקוראים בספרייתי, וגם שריטה אישית קטנה: אני מאוד אוהב לבחון את שורת הפתיחה של הספר. ברור, שורת מחץ פותחת לא יכולה להבטיח ספר טוב, ולכן אני מגדיר את ההרגל הזה "שריטה"...
"ארתור דרייפוס אהב ציצים גדולים". זאת שורת הפתיחה של הספר הזה, והיא גרמה לי לעבור מיד לעטיפתו החיצונית ולבדוק אם לא השתבשה עלי דעתי ואם אינני אוחז בטעות איזה להיט ארוטי לוהט בנוסח "חמישים גוונים". לאחר שווידאתי כי הספר הוא אכן ספרו של הצרפתי החביב שכתב את "הדברים שאני רוצה", ספר שאהבתי, המשכתי וקראתי את השורות הבאות בספר. ציפיתי לאיזו פואנטה שתעמיד בסרקסטיות את המשפט ההתחלתי ההוא, אך לצערי התבדיתי. "חזה מרשים ראוי לדממה וכבוד. אין גבר בעולם שלא הופך למראהו לילד קטן. וכולם מוכנים למות למענו".
טוב, אז בסופו של דבר, לאחר קריאת הספר כולו, המשפט הפותח את הספר אכן התברר כחורג מפשוטו וכנאמר באופן שבא להדגיש את רוח הדברים של הרומן: יופי חיצוני מושלם לא יכול לחפות על חסכים נפשיים ועל מצוקות שבלב. ז'אנין, גיבורת הספר, היא יפהפייה שנראית בדיוק כמו השחקנית ההוליוודית סקרלט ג'והנסון. זר שיסתנוור מחזותה הנוצצת, הלוא היא "הדבר הראשון שרואים" (בדומה לחזה שמוזכר בפתיחה), יטעה ויחשוב שחייה זוהרים ונטולי רבב. אותם חיים מושלמים מתגלים לקרוא כחיים של מי שננטשה בגיל 11 ע"י אמה ועברה התעללות מינית קשה ע"י אביה החורג.
"לא כל הנוצץ זהב הוא" גורסת האמרה השחוקה, כמו הרעיון שמשתקף בה ואשר עומד בבסיס הספר. אבל, וכאן האבל הגדול, למרות שמדובר בקלישאה שדופה, הסופר מצליח להעביר את הדברים בצורה מרגשת ונוגעת, ואין זה דבר של מה בכך. דווקא משום שמדובר בקלישאה.
היופי המדהים של ז'אנין הוא כחרב פיפיות בידה. הוא מסנוור ומעוור את עיני הסובבים אותה, מונע מהם להבחין ביופי הפנימי שלה. ויש לו חיסרון נוסף ובולט. הדמיון הבולט והמדהים שלה לשחקנית המפורסמת סקרלט ג'והנסון גורם לכל מי שנקרה בדרכה לחשוב שמולו ניצבת השחקנית ההיא. זה עשוי להיות משעשע ולהביא לאי אילו יתרונות בדמות פריבילגיות שניתנות רק בשל אותו דמיון, אך בסופו של דבר נשאלת השאלה האם שווים החיים בזהות שאינה שלך? ויותר מכך – מהם שוויים האמתי של חיי זוהר, פיקטיביים (ז'אנין) או אמתיים (סקרלט)? "אני שונאת את הפנים שלי. בכל פעם שבחורה מסתכלת עלי בבוז ותוהה מה יש בי שטוב ממנה. בכל פעם שגבר ניגש אלי ואני תוהה אם הוא יתחיל אתי, ייגע בי, יוציא סכין, ידרוש מציצה או פשוט יבקש חתימה. גופי הוא הכלא שלי. לעולם לא אצא ממנו בחיים."
האם התובנות באשר לאושר, כביכול, הטמון בחיי הזוהר הגיעו ממקום אוטוביוגרפי? הסופר, גרגואר דלקור, הוא סופר צרפתי עטור פרסים ותהילה. ספרו "הדברים שאני רוצה" היה רב מכר עולמי, תורגם ל- 27 שפות ועובד לסרט קולנוע ולהצגת תיאטרון. האם הוא חווה על בשרו את הריקנות שמסתתרת מאחורי האושר המזויף של חיי הזוהר?
"כל מה שמפחיד אותנו, הורס אותנו, הופך אותנו לבלתי אנושיים. האהבה היא הדרך היחידה לא להפוך לרוצח". דווקא על רקע הציטוט היפה הזה מהספר מעט צרם לי הסוף שלו, ולדעתי זה העקב אכילס הקטן שלו.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
