“5 כוסות וויסקי, כל אחת מסוג אחר, מרים מוריס, גבר בא בימים בן 84, לכבוד חמשת האנשים שהיו כרוכים בחייו, רובם מתים, ובערב ארוך אחד באירלנד, בבר במלון שהוא עצמו בעל מחצית ממניותיו, הוא נפרד מהם שוב תוך כדי היזכרות בצמתים של חייו .
באיזה גיל אנחנו מסכמים את החיים לעצמנו, סיכום ביניים ו/או סיכום סופי- לא רשימת מכולת של רצונות והישגים- אלא סגירת מעגל, מן הסוג של הכרה והשלמה עם מה שרק יכולנו ובעיקר עם מה שלא... והישורת האחרונה תמיד סקרנה אותי והיא מסקרנת יותר ככול שאני עולה בגיל.
נאמר ש"אין אדם יוצא מן העולם וחצי תאוותו בידיו" קהלת רבה א', אבל לא על תאוות בדיוק מדובר כאן אלא על העניינים הלא פתורים, ועל ההכרה במה שלא הצלחנו לגעת בו, להגשים, לממש, וזה מסתבר העניין שאתו אנחנו מתמקחים, כי הוא צורב, מתסכל, ולעתים משאיר את הקצוות של חיינו פרומים– בעיקר בתוכנו אבל לא רק... והוא זה שנוגס ומפריע לתחושת ההשלמה שלנו...
והגיבור בספר הזה מוריס, מפליא לסגור מעגלים עם עצמו. ונראה שהוא עושה את זה בטבעיות גמורה, אבל זו רק למראית עין. רצונו לסיים את חייו באופן יזום הוא זה שמקל עליו להכיר בעובדות -בעיקר הפחות מחמיאות - ולצאת מהחיים האלה כשידו על העליונה.
"הרווחה הנפשית בזקנה לא תלויה, אליבא דה אריקסון (פסיכולוג יהודי אמריקאי) במספר ההישגים או הכישלונות אלא ביכולת להסתכל עליהם בחמלה ובאמפתיה, ביכולת להבין שבכל שלב בחיים עשינו את מה שיכולנו, לא רק מבחינת הנסיבות והאילוצים של המציאות, אלא גם מבחינת היכולת הרגשית"
במילים אחרות – החיים כל עוד הם נמשכים הם בגדר הזדמנות לעשיית "תיקון" בהקשר של הבחירות שעשינו מפני שרצינו לעשות את הכי טוב... הכי נוח... הכי נעים... הכי בטוח... הכי מתגמל... ועל כן אין מקום לתחושות של החמצה וחרטה ואין מקום להשוות את תוצאות הבחירות שלנו למה שיכול היה לקרות אילו בחרנו אחרת... כי אז היינו בוחרים לפי הכללים שהתאימו לאחרים ולא לנו.
"ספר שיש להתענג עליו ולהעבירו הלאה" כך נכתב בסאנדיי מירור, אז אני מעבירה לכם...
כדאי !!”
