“****
ויאמר אלוהים למשה, "זוהי הארץ אשר הבטחתי לך, אך לא תבוא בה. זימברתי אותך."
וימת משה.
לשלום אוסלנדר, פליט של קהילה חרדית במונסי, ניו יורק, יש יחסים מורכבים עם אלוהים. הוא כבר לא מחכה שש שעות בין בשר לחלב ולא שלוש שעות בין חלב לבשר. הוא לא שומר שבת ולא מתפלל, ושיטת השכר-ועונש המקובלת בכל העולם היהודי-האורתודוכסי פשוט לא מקובלת עליו. למה שלאלוהים יהיה איכפת אם בן לעם היהודי אוכל לא כשר, מפנטז על שכנתו או קורע נייר טואלט בשבת? "האדם מתכנן ואלוהים צוחק"? איזה מין פתגם מטומטם זה? זאת אומרת שאלוהים שמוק. מה קרה ל"האדם מתכנן ואלוהים עושה כמיטב יכולתו להביא את התכניות האלה לסיום מוצלח"? אם אלוהים, כותב אוסלנדר, הוא אפילו חצי מהדגנרט שלימדו אותו שהוא, שום תפילה לא תועיל.
"אני חומק לחנות האפלה בין ברודווי לשדירה השישית וקונה את סרט הווידאו שנמצא על המדף של הסרטים החדשים, בהנחה של שלושים אחוז. למעלה אלוהים מזנק לקצה הכס שלו ומציץ למטה, מרפקיו על ברכיו, השלט הרחוק ביד, כשהאגודל נח בקלילות על הכפתור להרוג."
בעיני האנשים שאוסלנדר גדל איתם, הוא לא דתי. הוא אפילו למטה מזה. אבל אוסלנדר הוא דתי, דתי באופן מגביל, מייסר, יומיומי וכרוני, ולשווא הוא מנסה להיגמל מהאימה שיום אחד אלוהים סוף סוף ימצא את הזמן האופטימלי ביותר להתנקם בו על כל הטריפות שאכל, התפילות שהחמיץ, הפורנוגרפיה שצרך ובכלל, על היותו בן לעם היהודי. בניגוד לפורטנוי אצל פיליפ רות' והומור נוזלי-הגוף ה"יהודי" הפתטי ששיכלל בספריו, אוסלנדר לא כותב כדי לזכות באהדה או בצחוקים. הייסורים שלו, גם אם הם מצחיקים מאוד מאוד - לא מפרנסים רק דאחקה יהודית טחונה אלא מתארים בכאב ובדיוק מצמית מהלכים פנימיים של מישהו שעבר בילדותו התעללות תיאולוגית איומה, ושנפשו מתהפכת באמת ובתמים במשחקי החתול והעכבר הקטנוניים שלו עם אמונתו ועם אלוהיו, שהם דווקא רציניים הרבה יותר משהם מצחיקים. איפה באמת אלוהים היה בשואה ולמה באמת אלוהים הרם והנישא עסוק בהתעקשויות אנאליות מגוחכות על ספירת מצוות וחטאים ולמה באמת אלוהים לא מתנהג כמו אל רחום וחנון וטוב אלא כמו מניאק גחמני ונקמן שמחפש איפה לזמבר את מי שהוא רק יכול? ולמה הוא לא פאקינג מתגלה ומפריך אחת ולתמיד את כל מה שטוענים כלפיו? למה הוא לא שורף באש חרון את ריצ'רד דוקינס או, להבדיל, את הרוצחים של דעאש? למה הוא נותן לנו להשתגע פה כל כך הרבה זמן בלי אות, סימן או הוכחה חד משמעית לקיומו?
וחוץ מזה, ואפילו יותר חשוב. האם אפשר בכלל להפריד את האמונה באלוהים מהשאלה החורכת, שהיא למה אלוהים בכלל נחוץ? כיישות תיאולוגית? כנקודת משען ארכימדית? כהסבר והתשובה האולטימטיבית והקהה לכל שאלה שהיא? למה אנחנו פה (כי אלוהים הבטיח). למה סבלנו (כי אלוהים החליט). למה הילד ההוא מת בייסורים קשים אחרי מחלה שהעבירה את משפחתו שבעת מדורי גיהנום (כי אלוהים). למה בסוף כל ספק, שאלה שמישהו עשוי לשאול, מחכה אלוהים (רחום וחנון) עם נבוט? האם יש אלטרנטיבה? והשאלה הגדולה מכולן - האם אנחנו באמת באמת צריכים את אלוהים, רק כדי שכאשר יהיה ממש ממש רע, עד כדי כך שנצטרך להרפות מכל האמונות האחרות, בסופו של דבר נפנה אליו? והאם מאמין אמיתי בכלל יכול או צריך לשאול את השאלות האלה?
אני זוכר את עצמי, בימי המרד הגדול של פעם, כשהורדתי את הכיפה והתרחקתי מהקופסה, טיפין טיפין מרגע לרגע, ואת מסע ההתפקרות הפרטי שלי (הדלקת אור בהיחבא בשבת, מק דיוויד עם גבינה באילת) אל עבר חיי נוחות חופשיים ונטולי-אלוהים, שבהם אני צם, אלוהים יודע למה, ביום כיפור ולפעמים גם בתשעה באב, ופעימת החרדה שיש לי בכל פעם כשאני מספר לאבא שלי כבדרך אגב שנסעתי בשבת, והגאווה הבלתי מוסברת שיש לי אם אני מצליח לשמור על פסח נטול חמץ למרות שבשכל אני יודע שכל הסיפורים האלה על זקן בשמיים שאיכפת לו מכל זה הם פשוט משחק בנדמה לי. אני לא בטוח בכלל מה אני מרגיש, וכל הדינים והמשפטים והפסוקים והמסורת הם רק רעש רקע במה שנמצא ביני לבין... עצמי.כנראה שגם לי יש יחסים מורכבים עם אלוהים. אבל אולי בכל זאת יש הסבר מניח את הדעת לכל זה. שיש סיבה לכל דבר.
שככלות הכול, אנחנו לא לבד.
****”
