****




ויאמר אלוהים למשה, "זוהי הארץ אשר הבטחתי לך, אך לא תבוא בה. זימברתי אותך."
וימת משה.


לשלום אוסלנדר, פליט של קהילה חרדית במונסי, ניו יורק, יש יחסים מורכבים עם אלוהים. הוא כבר לא מחכה שש שעות בין בשר לחלב ולא שלוש שעות בין חלב לבשר. הוא לא שומר שבת ולא מתפלל, ושיטת השכר-ועונש המקובלת בכל העולם היהודי-האורתודוכסי פשוט לא מקובלת עליו. למה שלאלוהים יהיה איכפת אם בן לעם היהודי אוכל לא כשר, מפנטז על שכנתו או קורע נייר טואלט בשבת? "האדם מתכנן ואלוהים צוחק"? איזה מין פתגם מטומטם זה? זאת אומרת שאלוהים שמוק. מה קרה ל"האדם מתכנן ואלוהים עושה כמיטב יכולתו להביא את התכניות האלה לסיום מוצלח"? אם אלוהים, כותב אוסלנדר, הוא אפילו חצי מהדגנרט שלימדו אותו שהוא, שום תפילה לא תועיל.

"אני חומק לחנות האפלה בין ברודווי לשדירה השישית וקונה את סרט הווידאו שנמצא על המדף של הסרטים החדשים, בהנחה של שלושים אחוז. למעלה אלוהים מזנק לקצה הכס שלו ומציץ למטה, מרפקיו על ברכיו, השלט הרחוק ביד, כשהאגודל נח בקלילות על הכפתור להרוג."

בעיני האנשים שאוסלנדר גדל איתם, הוא לא דתי. הוא אפילו למטה מזה. אבל אוסלנדר הוא דתי, דתי באופן מגביל, מייסר, יומיומי וכרוני, ולשווא הוא מנסה להיגמל מהאימה שיום אחד אלוהים סוף סוף ימצא את הזמן האופטימלי ביותר להתנקם בו על כל הטריפות שאכל, התפילות שהחמיץ, הפורנוגרפיה שצרך ובכלל, על היותו בן לעם היהודי. בניגוד לפורטנוי אצל פיליפ רות' והומור נוזלי-הגוף ה"יהודי" הפתטי ששיכלל בספריו, אוסלנדר לא כותב כדי לזכות באהדה או בצחוקים. הייסורים שלו, גם אם הם מצחיקים מאוד מאוד - לא מפרנסים רק דאחקה יהודית טחונה אלא מתארים בכאב ובדיוק מצמית מהלכים פנימיים של מישהו שעבר בילדותו התעללות תיאולוגית איומה, ושנפשו מתהפכת באמת ובתמים במשחקי החתול והעכבר הקטנוניים שלו עם אמונתו ועם אלוהיו, שהם דווקא רציניים הרבה יותר משהם מצחיקים. איפה באמת אלוהים היה בשואה ולמה באמת אלוהים הרם והנישא עסוק בהתעקשויות אנאליות מגוחכות על ספירת מצוות וחטאים ולמה באמת אלוהים לא מתנהג כמו אל רחום וחנון וטוב אלא כמו מניאק גחמני ונקמן שמחפש איפה לזמבר את מי שהוא רק יכול? ולמה הוא לא פאקינג מתגלה ומפריך אחת ולתמיד את כל מה שטוענים כלפיו? למה הוא לא שורף באש חרון את ריצ'רד דוקינס או, להבדיל, את הרוצחים של דעאש? למה הוא נותן לנו להשתגע פה כל כך הרבה זמן בלי אות, סימן או הוכחה חד משמעית לקיומו?

וחוץ מזה, ואפילו יותר חשוב. האם אפשר בכלל להפריד את האמונה באלוהים מהשאלה החורכת, שהיא למה אלוהים בכלל נחוץ? כיישות תיאולוגית? כנקודת משען ארכימדית? כהסבר והתשובה האולטימטיבית והקהה לכל שאלה שהיא? למה אנחנו פה (כי אלוהים הבטיח). למה סבלנו (כי אלוהים החליט). למה הילד ההוא מת בייסורים קשים אחרי מחלה שהעבירה את משפחתו שבעת מדורי גיהנום (כי אלוהים). למה בסוף כל ספק, שאלה שמישהו עשוי לשאול, מחכה אלוהים (רחום וחנון) עם נבוט? האם יש אלטרנטיבה? והשאלה הגדולה מכולן - האם אנחנו באמת באמת צריכים את אלוהים, רק כדי שכאשר יהיה ממש ממש רע, עד כדי כך שנצטרך להרפות מכל האמונות האחרות, בסופו של דבר נפנה אליו? והאם מאמין אמיתי בכלל יכול או צריך לשאול את השאלות האלה?

אני זוכר את עצמי, בימי המרד הגדול של פעם, כשהורדתי את הכיפה והתרחקתי מהקופסה, טיפין טיפין מרגע לרגע, ואת מסע ההתפקרות הפרטי שלי (הדלקת אור בהיחבא בשבת, מק דיוויד עם גבינה באילת) אל עבר חיי נוחות חופשיים ונטולי-אלוהים, שבהם אני צם, אלוהים יודע למה, ביום כיפור ולפעמים גם בתשעה באב, ופעימת החרדה שיש לי בכל פעם כשאני מספר לאבא שלי כבדרך אגב שנסעתי בשבת, והגאווה הבלתי מוסברת שיש לי אם אני מצליח לשמור על פסח נטול חמץ למרות שבשכל אני יודע שכל הסיפורים האלה על זקן בשמיים שאיכפת לו מכל זה הם פשוט משחק בנדמה לי. אני לא בטוח בכלל מה אני מרגיש, וכל הדינים והמשפטים והפסוקים והמסורת הם רק רעש רקע במה שנמצא ביני לבין... עצמי.כנראה שגם לי יש יחסים מורכבים עם אלוהים. אבל אולי בכל זאת יש הסבר מניח את הדעת לכל זה. שיש סיבה לכל דבר.

שככלות הכול, אנחנו לא לבד.


****

האחיין שלי האשים אותי על לא עוול בכפי בהעדר חוש הומור. אז הוא נתן לי לקרוא את הספר הזה, שהוא הגדיר אותו "מצחיק ושנון במיוחד", וביקש שאחווה דעה.
קודם כל, זה לא רומן רגיל. זה יותר אוטוביוגרפיה שמתארת את היחסים המאוד מורכבים (שלא לומר מתוסבכים) שבין הסופר לאלוהים.
האם הספר כל כך שנון כמו שהאחיין שלי הבטיח? בהתחלה זה קצת משעשע, אבל אחר כך זה מתחיל לחזור על עצמו. והפריע לי גם העדר העלילה. זה כמו לקרוא מאמר בעיתון, אך המאמר הזה משתרע על פני למעלה מ- 200 עמודים...
ואולי בכלל האחיין שלי רצה להעמיד אותי במבוכה בגלל שאני אישה דתייה? טוב, אז הוא הצליח. הספר הזה כולל קטעים שיהיו מאוד צורמים לאנשים דתיים. מאוד.
הקהל היחיד שיכול לדעתי ליהנות מהספר הוא זה של חוזרים בשאלה שלא שלמים עם עצמם ומחפשים חיזוק חיובי עם הבחירה שלהם, ממש כמו האחיין שלי. ואוי ואבוי לכזה חיזוק חיובי...

אני מוצא את עצמי נמשך כמו עש לאור לנושא האלוהים. לא יודע למה. אני אגנוסטי עם נטייה חזקה לאתיאיזם (האגנוסטי זה בשביל ההימור של פסקל...) אבל הדמות הזאת, ההמצאה האנושית הזאת שנקראת "אלוהים\god\אללה" ממש מרגיזה אותי. אולי בגלל שבשמה נעשות עוולות כל כך רבות. או שסתם בגלל שאם הוא היה בן אדם אף אחד לא היה רוצה לשחק איתו (טיפוס די עצבני ונקמן האלוהים הזה). בכל אופן זאת הסיבה שלקחתי ליד את הספר הזה – "מחבואים עם אלוהים". אני חייב לומר שזאת לא הייתה סיבה מספיק טובה.
הסיפור הוא סיפורו של דתל"ש. אבל לא סתם דתי לשעבר – אחד שהתחנך כחרדי בניו-יורק. ממש hard core. הסיפור הוא סיפור התפקרותו דרך תיאור האבסורד שבאמונה באלוהים מחד והפחד המתמיד מחרון אפו כתוצאה מאינדוקרינציה ארוכת שנים מאידך.
הנושא מאוד מבטיח ומתאים כמו כפפה ליד לתפיסת העולם שלי. אז למה יצאתי עם טעם רע בפה?
אני חושב שהתשובה טמונה בעובדה שבעוד אני חושב שדת באשר היא דת היא רעה חולה, הספר מצייר את היהדות כתיאטרון אבסורד אחד גדול. מעין הלקאה עצמית מתמשכת. וקצת נמאס לי מזה. כלומר, אני לא מכיר כתיבה סטירית לא יהודית וייתכן והעולם הספרותי מלא ביצירות שכאלו אבל איכשהו נראה לי שזה מין בון-טון לרדת על הדת שלך אם היא יהודית ולא לדבר על זה באופן יותר אוניברסלי. לשים איזה disclaimer קטן. במקום זה הוא נכנס חזיתית בדת. הוא אמנם עושה את זה במין חביבות כזו. במין משא ומתן מתמשך עם אלוהים על מכסת חטאים מותרת ומירוקם עם כמה מצוות אבל זה לא באמת. המסר ברור – האלוהים היהודי מגוחך והפחד המתמיד מעונש יוצר אנשים אכולים תחושות אשם. נשמע כבד אבל ממש לא. הספר כתוב קליל. מאוד קליל – ממש אוורירי עד שאפשר לדלג על מילים ולא להרגיש בחסר. כאילו הסופר מפחד להתמודד עם הנושא (טוב הוא מפחד הרי מחרון אפו של האל) אז הוא צוחק עליו. אלא שהוא לא וודי אלן ולא פיליפ רות'.
הכריכה האחורית מתארת את הספר כ"מעורר אצל הקורא פרצי צחוק בלתי נשלטים...". לא אצלי. אם כבר בדיחות על המשפחה היהודית הלא מתפקדת אז רות' ואלן שמים אותו בכיס הקטן.
בקיצור – ספר לא משהו.

ספר חביב, שעוסק בילדותו והתבגרותו של הסופר בארה"ב במשפחה של יהודים דתיים. יש כמה קטעים מצחיקים אבל בעיקר הרגשתי שהוא לא כתוב בצורה בוגרת או מעמיקה אוקיי הבנו הבחור לא שומר כשרות ויש לו עניין בריא במין בעיקר בגיל ההתבגרות אבל לקרוא כמעט כל דף שני שהוא אונן אוקיי הבנו אתה חוטא גדול

בקיצור במילה אחת: גוועלד

לצערי,סיימתי אותו כבר באותו יום שקניתי אותו.פשוט לא יכלתי להניח אותו.הרבה זמן לא צחקתי מקריאת ספר כמו כאן.
אלה שבקיאים בניואנסים של העולם החרדי,יפיקו הנאה כפולה מהספר.בהצלחה :)

קיבלתי פרק לאימייל ואני לא זוכרת ממי...
הדפסתי אותו וקראתי אותו בתור לרופא...צחקתי עם עצמי וקיבלתי מבטים מאנשים ובקשות חוזרות מהמזכירה להיות בשקט.

אני רוצה לקרוא את כולו. אבל אני לא מוצאת את הספר.

ספרי דת לא ממש מעניינים אותי, אבל לעומת זאת ספרים כאלה של סופרים שחצו את הקו שבין החיים שניהלו באורח דתי לחיים החילונים מצליחים לעניין אותי. הספר הזה הזכיר לי במידת מה את ספרו של חנוך דאום, "אלוהים לא מרשה". רק ששלום אוסלנדר להבדיל ממנו ממש חוצה קווים אדומים, שנדמה שיכולים להיחשב אפילו לחציית קווים גם לחילונים. הספר דיי משעשע, ויכול להתאים, במיוחד בקטעים הציניים שבו לאלו מאיתנו שנהנים מקריאה בספריו של יהונתן גפן.

הספר הוא טוב, ומאוד מצחיק, אבל הבעיה הגדולה שלו היא שאוסלנדר (המחבר, שהספר הוא האוטוביוגרפיה שלו) מאוד כואס על היהדות על שמשפחתו, על אביו ועל החברה היהודית, ועם זאת ממשיך להאמין באלוהים בדכרו שלו - אחרת הוא לא היה בא איתו חשבון. והכאס הזה כל הזמן מורגש, גם כאשר הספר מצחיק מאוד, והוא מאוד מצחיק, הכאס כל הזמן קיים ומוחשי מאוד.
למרות הכל אני ממליץ

מצחיק ושנון, לא מומלץ למי שלא אוהב ביקורת על אלוהים.
כתיבה עדינה ויפיפיה.