ביקורת ספרותית על מלכת השלג מאת מייקל קנינגהם
ספר בסדר

---

אמריקאי מפונק. זה מה שחשבתי בזמן שקראתי את הספר הזה. ליתר דיוק - ניו יורקי מפונק. מדובר בסיפור על כמה דמויות בגילאי הביניים, שלושים–ארבעים כזה, החיים בשכונה די עלובה בניו יורק, לוזרים שהלוזריות שלהם הופכת למעין כתר שהם נושאים בגאון: "תראו, אותנו הלוזרים, ממתינים לחיים האמיתיים שהובטחו לנו ובינתיים מתקיימים בדירות עלובות, שאף אחד לא טורח לשפר את עליבותן, מתפרנסים מעבודות של "בינתיים" וחושבים מחשבות. לא Cool?

לא.

קאנינגהם יודע לכתוב. אבל הספר נראה כמו תרגיל בכתיבה כמו משהו שביום ראשון הוא יגיע לקורס לכתיבה יוצרת, יציג את מה שכתב וכולם ימחאו לו כפיים: מידה ראויה של דימויים אינטליגנטיים על החיים ועל המוות, תאורים יפים המצליחים להעביר לקורא איך נראית הסביבה המדוברת. קצת הגיגים על החיים ועל בכלל, אבל... אין סיפור. יש סידרת תמונות וכמה סצנות. לא הצלחתי להתעניין בגורלה של מי מהדמויות, שלא לדבר על הזדהות. לא עלה בדעתי לשאול את עצמי לאן הן הולכות או מה הן רוצות מעצמן.

הפינוק שמבטא הסופר, מאפיין, כך נראה לי, לקבוצה של סופרים אמריקאים צעירים שזו מהותם. הם מתארים דמויות לא מעניינות, כותבים סיפור-לא-סיפור אולי כי סיפור זה כבר לא באופנה, מלאים בהגיגים לא מעניינים, ומחפשים צרות אצל אחרים, כי אין להם צרות משלהם ומה שיש להם (בצרות) הוא עלוב בעיניהם. לא סבלתי בקריאתו אבל גם אף פעם לא נעתקה נשימתי, לא התעצבתי או שמחתי אפילו קצת. וזו מהות הקריאה בשבילי: קצת טלטול בריא, הזרמת חומר פותח סתימות לעורקי הלב. קיבלתי ספר קריא שמעביר את הזמן אבל בשביל להעביר את הזמן יש אמצעים פחות מחייבים מקריאה.

» ביקורות נוספות של yaelhar
» ביקורות נוספות על מלכת השלג