אני קראתי ודיי נהניתי, לפעמים זה נחמד לקרוא משהו קיטשי...זו דעתי

בחיים לא צורכים כל הזמן מה שנכון ולא צריך להרגיש ייסורי מצפון כשנהנים משטויות.

זה מוביל אותי לשאלת השאלות: כיצד לשפוט ספר שמצד אחד הוא איננו טוב בכל קנה מידה ספרותי, אך מצד שני - מה לעשות, נהנים מקריאתו... הדעה שלי על "החיים שנועדו לי" היא הדוגמה הטובה ביותר לכך. אני מסכים לחלוטין גם קארן וגם עם מחשבות, למרות הפרדוקס הטמון בדבריי. מבחינה ספרותית גרידא, הספרים של הרמל לא טובים, בלשון עדינה. הם פשטניים, קיטשיים, סכריניים, מופרכים לחלוטין מבחינה עלילתית, אמריקאיים במובן השלילי של המילה, סוף טוב-הכול טוב. ועדיין הם סוג של ממתק שאני נהנה מאוד לאכול. הם קולחים ונעימים לקריאה, מחממים את הלב, מרגשים ואופטימיים. אז הנה אמביוולנטיות לשמה: למרות סלידתי הספרותית ממנו, אני נהנה מאוד מאוד מסוג הממתק הזול הזה, גם אם הוא גורם לעששת ולעלייה ברמת הסוכר (סוכר? סוכרזית...) בדם...

שרון, ספרות צריכה להיות טובה. הרמל לא טובה.

קראתי את הספר, סוג של ממתק טוב

אבל למה? הספר הזה מקסים ממש. כיף נורא לקרוא אותו.. מי אמר שצריך רק רמה ספרותית גבוהה? מי אמר?