עד כמה אנחנו קשורים לעבר? באיזה אופנים? בעת פרדה מאהוב או אהובה אפשר לחוש כאילו העולם התפרק והתפורר לאבק; כאילו האוכל איבד כל טעם והחושים חדלו לתפקד; כאילו כולך שק רוטט שנדקר מכל הכיוונים במחטים, שוב ושוב, וכאילו כל זה לא ייגמר לעולם. וכבר שכחת איך זה כשלא כואב, כי אתה בטוח, יודע, מרגיש, שהכאב הוא אל זמני. כאילו אין לך היסטוריה. כאילו הארוע הטראומטי הוא כל העבר, ההווה והעתיד שלך. כאילו כל החיים כאב לך וכל החיים יכאב לך. נקודה כזו היא לא מקום טוב להתחיל לכתוב ממנו, כי בעולם חסר זמן ומרחב, שכל כולו כאב מסמא, אין אפשרות לעצב נרטיב. כי נרטיב תלוי בזמן. לכן חייבים לצאת מהאבל כדי להצליח לכתוב טקסט נרטיבי, סיפורי.
הקטע של המציאות האלטרנטיבית, החלומית, ב"החיים שנועדו לי" כמעט מקבל נפח משל עצמו, כמעט יוצר פינג פונג עם עולם המציאות, בתרגיל מתחכם-מחוכם נוסח "היינו שקרנים". אבל יש פער מטריד בין הגמישות, האיזון והמלאות שבהן מתנהלת העלילה לבין הקלישאיות של היחסים בין הדמויות ועיצוב הסמלים. כמעט לא עובר עמוד בלי מסרי "אני צריכה אותך" או "חיי מושלמים רק איתך", או הדולר הסמלי שהיפטרות ממנו היא בגדר החזרת תודה לעולם על הטוב שזה העניק - טריק ספרותי שחוק בסגנון "אבני הסליחה" של לורי נלסון ספילמן.
ועדיין, זה ספר שיש בו נקודות אותנטיות ומעוררות מחשבה, נקודות שבהן רבים יכולים למצוא את עצמם. אלה בדרך כלל הנקודות שבהן הספר נפרד מהנוסחתיות השגורה שלו, מהכתיבה בסגנון הרב-מכר, ומנסה להיות לא מושלם; להתפרע; להתייאש; לחרוק שיניים. אלה הנקודות הטובות יותר של הספר. נכון, גם בהן ניכר המאמץ ונשמרת הנוסחתיות; גם שם ברור שהחריגה המבורכת הזו לא באה לסופרת באופן טבעי; ועדיין, זה ספר בעל כוח מסוים, שמתבלט קמעה בין שלל רבי המכר.

עד לפני שנים ספורות כשהייתי חולמת חלום בלהות בלילה זה היה על מישהו קרוב לי שמת או שקרה לו משהו איום ונורא. חלמתי הרבה פעמים על המוות של הורי, והחלומות היו מוחשיים עד אימה. הייתי מתעוררת שטופת זיעה עם דפיקות לב חזקות, ואז הייתה תחושת המציאות מופיעה ועמה ההבנה וההקלה עם הידיעה שכל זה רק חלום. לפני שנתיים הורי נפטרו. אני חולמת לעיתים תכופות שאני איתם, והחלומות מפורטים, כמו סרט, חלקו שידור חוזר של אירועים שקרו, חלקו מתאר עלילה חדשה, פשוט מתאר את חיינו ביחד מיום שנפסקו בפתאומיות. אני מתעוררת עם חיוך, מתחפרת בשמיכה בתחושת נעימות ורוגע, ואז מכה בי המציאות בבעיטה חזקה. זה רק חלום. הם אינם. הם באמת אינם. כל שאני רוצה הוא לחזור לחלום, אבל זה לא אפשרי. מי שלא חווה אבדן של אדם קרוב לא יוכל לדמיין את גודל הכאב.

קייט היא אישה בת 40 שחייה עצרו מלכת מיום שבעלה נהרג בתאונת דרכים לפני 12 שנים, לאחר ארבעת חודשי נשואים בלבד. קייט מתגעגעת עד כאב לבעלה ולא מצליחה להמשיך את חייה מבחינה אישית. היא מעבירה אותם מבלי לחיות בהם ממש, תוך געגועים והתרפקות על שהיה ואיננו. הספר מתחיל בנקודה שסוף סוף קייט מאורסת לדן, הגבר המושלם לכאורה. מיום האירוסין קייט מתחילה לחלום על בעלה המת, פטריק, חלומות מוחשיים עם צבע וריח וטעם. קייט חולמת את פטריק כפי שהיה אמור להיות כיום. בחלום קייט ופטריק הם הורים לילדה כבדת שמיעה בשם האנה. החלומות של קייט הם אמיתיים כל כך עד שהיא מרגישה שהם מציאות אלטרנטיבית, החיים שנועדו לה. קייט חייה לסירוגין בשתי הדרכים, זו שנכפתה עליה, וזו שרצתה. הבעיה היא שקייט נשאבת עוד ועוד לחלק הדמיוני, עד שקשה לה יותר ויותר לחיות את המציאות. ובעצם מה היא המציאות? קייט מגלה שפרטים בחלומה מתגלמים בחייה האמיתיים. כיצד זה יתכן?

דעתי על הספר חלוקה. מצד אחד הוא קריא מאוד וסוחף. היה לי קל להזדהות עם הכאב של קייט, ביחוד בימים אלו של פסח, אחרי עוד ליל סדר שחגגתי ללא הורי, עם משפחתו של בעלי ששוב עשתה ככל יכולתה לגרום לי להרגיש לא שייכת. מהבחינה הזו הסוף הצפוי והקטשי התאים לי ביותר. מצד שני, הספר מאוד רדוד ומתוק עד בחילה. הוא לא באמת מתמודד עם השאלות שעולות עם הקריאה – מהו האושר? האם חיים עם בין זוג אחד אכן יכולים להיות מושלמים? יש דבר כזה בכלל? במקום זה הספר מספק תובנות בשנקל על הדרך שבה ראוי לחיות. מעבר לכך, הרעיון של מה היה אילו כבר נידון בהמון ספרים, ובצורה הרבה יותר מוצלחת.

מומלץ לצריכה בזמן כאב עמוק, ועם תרופה נגד צרבת בצד.

לאורך קריאת הספר כל הזמן היתה לי הרגשה שהסופרת כתבה אותו בכח,
באילוץ, כי לא היו לה רעיונות אחרים.
הספר לא ריגש אותי, אולי קצת סקרן לפרקים, אבל עם זאת היה צפוי.
לדעתי אפשר לוותר.

בשליש הראשון של הספר הייתי בטוח שאניח אותו לאנחות, בתואר רומן מעיק, כבד ומבלבל את המח. אני חייב להגיד שהופעתי לטובה בשליש האחרון ובסיום. הרומן התברר ככתוב בצורה רגישה ומעוררת סימפטיה. ממליץ מאוד בליווי המון סבלנות...

יש שלושה סוגים של ספרות פנטזיה, כך אמר אחיין שלי נעם שמתארח אצלנו השבוע בזמן שהוריו בחו"ל. אני פחות מכירה את האחיין הזה, כי כשהיה צעיר הוא לא נטה ליצור איתנו קשרים הדוקים כל כך, והשבוע הזה הוא הזדמנות להכיר אותו קצת יותר. כמו למשל בסיווג ספרות הפנטזיה לשלושה סוגים: עולם שונה מכדור הארץ, עולם מקביל לכדור הארץ, או עולם מעורבב המכיל מציאות בשני רבדים. אמרתי לו שהוא צריך להוסיף סוגה נוספת של מציאות אלטרנטיבית, אבל הוא לא ממש מסכים ואנחנו עדיין בדיון על זה.

עכשיו אני שמה ברקע את השיר "מה שיכולנו להיות" של רן דנקר ועילי בוטנר וממשיכה לכתוב את הסקירה. תחושת "מה היה אילו" כחברה או כאדם פרטי מציקה ומטרידה ויוצרת מגוון רב של ספרים. עמוק בפנים אנחנו מאוד אוהבים דלתות מסתובבות, לחשוב על נקודה אחרת שבה בחירה שונה היתה יוצרת מציאות שונה לחלוטין, ואולי זה הבסיס לכל הספרות באשר היא. בעיקר השאלה עולה אצל זוגות שהפגישה ביניהם נראית אקראית מאוד ולא מובנית מאליה. אהבתי סיפור של אסימוב שמציג לזוג כזה מראת קסמים וכך מדגימה שאיך שלא היה הם היו נפגשים במוקדם או במאוחר ומשלבים עתיד יחד. הספר מצרפי המקרים של יואב בלום בא לספר איך צירופי מקרים כאלה מתוכננים מראש על ידי כוח עליון ואינם מקריים למרות שזה מה שנראה. אמונה אלון כתבה את הספר "במופלא ממני" ובה יש שני עתידים שונים לאותה אישה - באחד היא נישאת לאדם ומקימה איתו בית מדרש, ובשני היא נותרת רווקה ומתגדלת בתורה ובמצוות לבדה. ואלה דוגמאות קטנות שבאו רק להדגים את היצירות האהובות עלי בתחום הזה.

קיית היא אלמנה בת ארבעים המגלה זמן קצר לפני נישואיה בפרק ב לדן שהיא כבר אינה פוריה ולא תוכל ללדת. זה תופס אותה בהפתעה, וההפתעה הזאת מפתיעה את הקורא, כי קיית היא אישה אינטליגנטית ואמורה להיות מודעת למושג שעון ביולוגי ולירידה החדה בפוריות גם לנשים שנראות ומרגישות צעירות מכל בחינה אחרת. במקביל לתגלית הזאת ולהצעת החתונה של דן קיית מתחילה לחלום חלומות שנראים מציאותיים ביותר - על בעלה המנוח פטריק ועל הבת המשותפת שלהם האנה שהיא כבדת שמיעה. החלומות מטרידים את קיית אבל גם מושכים אותה באופן מוזר. ראיתי באחת הסקירות שמכנים את החלומות שלה בשם חלומות צלולים, אבל זה ההיפך הגמור, כי בחלום צלול אדם מודע לכך שהוא חולם והוא גם מצליח לנווט את החלום. החלומות של קיית מתערבבים לה עם המציאות ומטרידים אותה מאוד. במקום לעשות את הדבר ההגיוני ולפנות לפסיכולוגית או פסיכיאטרית שיעזרו לפתור את הנקודות המטרידות שעולות מתוך התת מודע, קיית עושה דבר מוזר ולא הגיוני ונרשמת לקורס לשפת הסימנים שמעביר מדריך נאה וסימפטי. אין לבחירה הזאת צידוק הגיוני בטקסט.

הספר כתוב בצורה בינונית למדי, מצליח ליפול בכל אחת ממלכודות הקלישאה שהעלילה מציגה בפניו: אובדן, נישואים שניים, הבחור הנכון וזה שלא, לקויות וטיפול, אימהות, סרטן, חברות, אהבה ומה לא. אני לא יודעת למה ציפיתי ליותר מספר שנכתב על ידי סופרת קיטשית ושעל הכריכה שלו השם מופיע בגופן כתב יד. להגנתי ייאמר שמריאן קיז, למשל, כותבת בדרך כלל ספרי קיטש ובכל זאת הצליחה להוציא ספר אמיתי ומרגש בנושא אובדן ("יש שם מישהו"). חשבתי שהנושא הרציני יוציא מקריסטין הרמל יותר, אבל זה לא קרה. אולי מפתיע שאני מופתעת.

מסוג הספרים שיש לי מעט ייסורי מצפון ספרותיים על כך שאהבתי אותו... לא מתעלה לרמה ספרותית גבוהה, לעתים קיטשי, עם יותר מקורטוב של פנטזיה ועלילה מופרכת, הזויה ולפעמים ממש לא הגיונית. ובכל זאת - מרגש, נוגע ללב, קולח מאוד ונעים לקריאה. ויש אפילו פואנטה בסוף שהצליחה להפתיעה אותי.

"כל החלומות שלנו יכולים להתגשם, אם יהיה לנו את האומץ לרדוף אחריהם." (וולט דיסני)

כך זה מתחיל..."השעה היתה 11:04 כשפטריק נכנס הביתה בלילה האחרון ההוא לפני כמעט שתים-עשרה שנים..."

קייט בת 28 ופטריק בן 29 נישאו לפני ארבעה חודשים. היא עסקה בתרפיה במוזיקה לילדים עם צרכים מיוחדים, והוא כיועץ לניהול סיכונים. האיחור לא היה בגלל שפטריק "נתקע" בעבודה, אלא הוא בילה עם קנדיס בלזאר, חברתו לשעבר, שעבדה כברמנית בבר במידטאון.

כזוג אוהבים טריים, הכעס לא נמשך לאורך זמן, ובבוקרו של יום המחרת "השמש זרחה בשמיים". לאחר ריצת בוקר שגרתית, וכשקייט חזרה לביתה בקומה החמישית, בעודה עוד מתנשמת מהריצה, היא מצאה שני שוטרים ליד דלת הדירה...וכאן מתחילה חוליה חדשה בשרשרת החיים.

לפתע השמים התעטפו בעננים אפורים, וקרני השמש שהאירו את הבוקר הנפלא נבלעו ... פטריק נפטר בתאונת דרכים בדרכו ללקוח חשוב.

כדי לנסות לחיות מחדש ולאחות את השברים, זמן קצר לאחר מותו של פטריק, קייט עזבה את הדירה שחיו יחדיו.

דן-האדם הראשון שלקייט היה קשר, לאחר שאיבדה את פטריק. הוא היה נשוי שלוש שנים, והנישואין הסתיימו כאשר "היא" בגדה בו עם הבוס שלה.

את הצעת הנישואין לקייט, דן הציע ביום שהיא מתבשרת על כך שלא תוכל ללדת.

מסיבת ההפתעה שדן הכין לקייט, לא הצליחה למחוק מחייה של קייט את פטריק. עוד באותו לילה, חלומות מציאותיים התחילו לבקר את קייט ... מלבד הופעותיו של פטריק בחלומותיה, מתווספת ילדה בשם האנה שהיא מוזיקלית, מנגנת בפסנתר וכבדת שמיעה.

ככל שהעלילה מתקדמת החלומות הופכים למטרד, במיוחד כשיש להם אחיזה בחיים המציאותיים. בנוסף, לא ברור כיצד הילדה האנה, שמופיעה בחלומותיה קוראת לקייט א-מ-א, שכן לקייט ופטריק לא היו ילדים...

בהשפעת החלומות קייט נרשמה לקורס בשפת הסימנים, הכירה את אנדרו שהיה מתנדב בעמותה, שבהמשך מסתבר שהוא עצמו חווה טרגדיה.

באמצעותו של אנדרו, קייט התחילה להתוודות לילדים בבתי אומנה, והחלה לחוש יותר טוב עם "החיים שנועדו לה"...

לאחת מהילדות מבתי האומנה, יש תפקיד משמעותי בעלילה שמה אלי.
אלי, ילדה בכתה ז'. בשנתיים האחרונות יצאה ונכנסה לבתי אומנה. עם האבא אין לה קשר, והאם נעצרה מספר פעמים עקב עבירות סמים. רק לאחרונה האם סיימה תוכנית גמילה מסמים, ועמדה לקבל משמרות על ביתה.

את עיקרי תורת הסימנים למדה קייט מאנדרו: צורת היד, מיקום הסימן, כיוון כף היד, התנועתיות, וכל המרכיבים הללו כללו הבעות פנים ותנועות פה.

ככל שהעלילה מתקדמת, אנדרו ואלי תופסים חלק חשוב בחייה של קייט, ואת ההמשך אשאיר לכם...

הסופרת הרכיבה כאן עלילה משני מסלולים: קייט המציאותית עם תמיכה משפחתית, וקייט של עולם החלומות. את שני הסיפורים גוללה בשני קווים מקבילים מסקרנים כשלעצמם.

אובדן של אדם קרוב הוא לא קל, וההתמודדות היא אינדיבידואלית. קייט בחרה להתמודד עם האובדן דרך חלומותיה, שהפכו למוחשיים, וסייעו לה במציאת הדרך בחיים המציאותיים.

לאורך כל העלילה ניתן לחוש ולגעת "בעצב", ומאידך באותה נגיעה יש גם "תאי תקווה". קייט נשמה את החלומות, ודרכם גילתה את "החיים שלהם היא נועדה".

בעלילה יש לא מעט תובנות להלן ציטוטים לטעימה:

עמוד 93: "תמיד אמרתי שהחיים קצרים מדי בשביל לדחות חלומות."

עמוד 168: "אובדן של מישהו משאיר אותנו עם חלל ריק-בלב ובחיים. אני מבינה את זה. לא נראה לי שאפשר להתגבר על אובדן כזה. אבל אני חושבת שאפשר להשלים עם זה".

עמוד 323: "אני חושב שחיים שלא לוקחים בהם סיכון רגשי למען הדברים החשובים באמת אינם חיים שראוי לחיות."

ספרה הקודם "המתיקות שבשכחה" קיפל בתוכו שני סיפורי חיים, עבר והווה ונע על שני צירים. גם בספר הנוכחי תמצאו דפוס כתיבה דומה. בסופו של הסיפור הנוכחי, הסופרת נטעה עץ אופטימי, ולכן עם סיום הקריאה, ישנה הרגשה של תקווה, אופטימיות וגם לא מעט הוליוודיות.

לדעתי הספר "החיים שנועדו לי" נופל מעט מקודמו, ומאידך גיסא, אם מתעלמים מהחסרונות של דמויות שטוחות, לא עמוקות או מיותרות, אפשר בהחלט להתענג עליו.

ממליצה למי שאוהב קצת להתפלש ברומנטיקה ועולם הפנטזיות...וחגיגה לאוהבי הספרים הקלילים, שלא נשארים לאורך זמן על השידה שלצד המיטה...
לסיום, מתוך עמוד 254: "החיים וכל שנייה מהם הם מתנה". מסכימים?
לי יניני

התלבטתי בין ספר טוב לספר לא רע.

אתחיל בווידוי אישי:
בשנה הראשונה לאחר מותו של אחי חוויתי כל לילה חלום דיי מציאותי, על איזושהי סכנת חיים אחרת שאורבת לאחי, וכל פעם בוואריאציה אחרת, אני מנסה להציל אותו. כל פעם, ברגע שהתחלתי לחלום שאולי אני לא מצליחה להציל אותו, הייתי מתעוררת בדפיקות לב, שמחה להתעורר ולגלות שסכנת החיים שבה הוא היה נתון היתה רק חלום, ושבריר שניה אחר כך, מבועתת לגלות שהמציאות גרועה יותר, כי הוא כן מת.

אבל כל זה היה לפני שנים רבות.
אחי כבר איננו יותר מ-30 שנה.

אבל התופעה הזאת - של חלומות צלולים כאלו, תמיד סיקרנה אותי.
רק מה, בסיפור הזה, הגם שהוא כתוב יפה והעלילה מתפתחת מתוק,
הייתי צריכה להיאזר בסבלנות כדי להתגבר על הקטע שהיה לי קשה לבלוע - החלומות כמציאות אלטרנטיבית.

איכות החלומות בסיפור הזה הייתה מטרידה. כי גם לאדם כמוני, שזוכר חלומות היטב.. יש גבול.

הסופרת תיארה מציאות אלטרנטיבית שמתרחשת בחלומות, באופן בדיוני משהו,
עם עובדות מהמציאות האמיתית, כאלו שהחולמת לא ידעה עליהן/ לא הייתה אמורה לדעת עליהן, בתואנה שזה חלום;
עם זכרונות מהמציאות העכשיוית לתוך החלומות של המציאות האלטרנטיבית.

התיאור התאים יותר אולי לחזיונות סכיזופרניות משהו, לא לחלומות, בעוד הגיבורה היא נורמאלית.

האופן שבו זה הוגש מאוד הפריע לי.

זה לא שרומנים בדיוניים מפריעים לי, קראתי לא מעט כאלו,
אלא ש..
בספר של מדע בדיוני - כמו למשל אישתו של הנוסע בזמן, יש חוקיות בדיונית והיא המציאות של הספר;
בספר של מציאות פסיכיאטרית בעייתית יש גם הגיון פנימי. אבל פה..
זה לא היה לא זה ולא זה.

פה נעשה מעבר בין מציאות רגילה למציאות בדיונית, כאילו שהסופרת לא ממש החליטה אם היא רוצה לכתוב ספר בדיוני או רומן מציאותי.

המסגרת של הסיפור התייחסה לחלומות כאלו חלומות, החלומות תוארו כמציאות אלטרנטיבית, שבהם החולמת הייתה מודעת לזה שזה חלום,
תוך כדי כך שהיא זכרה בחלום את המציאות, עם קשר אמיץ לדברים שקרו באמת, כאילו שהיה פה "תיקשור" או משהו כזה.

היו רגעים שממש עיצבנו אותי: תחליטי! את כותבת סיפור של "מדע בדיוני" או רומן מהחיים כאילו??

ברגע שהחלטתי להניח לייתכנות של הסיפור וקיבלתי אותו כמות שהוא, בלי להתעצבן, התחלתי להינות גם מהתוכן המתוק.
הקטעים שבהם תואר תהליך התירפיה במוזיקה היו יפים ונעשו בעדינות ובטוב טעם.
הקטעים שבהם תוארו האלנמנטים שהגיבורה מתחילה לעשות מה שנכון לה לעשות ולא מה שמצופה ממנה, אף הם נכתבו כמי שמבין את נפש האדם.
לכן בכל זאת הצלחתי להינות מהספר.


אז כן, הספר יפה, אבל לא, לא יכולתי לתת לו 4 כוכבים.

סיפור הנע על ציר אחד, אבל העבר וההווה מככבים בו במקביל , כשתוך כדי גם צצה אופציה עתידית של איך יכלו חיי להיות אם...

קייט היא תרפיסטית במוזיקה, העובדת עם ילדים, ומאורסת לדן. שתים עשרה שנים קודם לכן התאלמנה קייט מבעלה פטריק,ונראה שלא לגמרי התאוששה .ולראיה, מתחילים לפקוד את קייט חלומות בו מופיע בעלה המת .

בדרך כלל הספרים האלו שמככבים בהם כמה צירי זמן לא חביבים עלי , זה מעיק עלי. אבל פה , הכל מסופר בזמן אמת , כשגם דן הארוס החי , וגם פטריק הבעל המת (תחיית המתים כבר כאן , רבותיי) מתנהלים אחד לצד השני. כשהאחד בחלומות והשני תכל'ס , בחיים.

אבל הכתיבה קולחת , כל אחד זוכה לפרק משלו , ככה שנשמר הסדר, כשתוך כדי הסופרת מכניסה אותנו לעולם הדימיון ובואו נראה איך היה אם...

הספר חמוד, קריא , צובט את הלב , קצת כמו החטיף המתוק הזה שאכלת , ועשה לך מתוק בפה באותו הרגע , אבל לאורך זמן כבר לא תזכור ממנו יותר מדי . אבל העיקר שעשה לך טוב לאותו רגע נתון.

ספר מתוק , טוב בין לבין .