ביקורת ספרותית על מוות רך מאוד - [כריכה קשה] - נובלה # מאת סימון דה-בובואר
ספר טוב דירוג של ארבעה כוכבים
הביקורת נכתבה ביום רביעי, 3 בפברואר, 2016
ע"י shila1973


אביו של בן זוגי חולה בסרטן.
לפני שנה גילו שזה האחרון, לא בזבז זמן מיותר וכבש שטח נרחב מהמעי הגס ועד לכבד. סימן את האזורים הרצויים לו בכתמים לבנים וגרע כ 15 קילו ממשקלו של האיש שהיה הראשון לומר לבנו: ״היא יפה מידי וחכמה מידי, לא היית צריך להעלות את הסטנדרטיים בצורה כל כך קריטית״.
האיש שתמיד רגוע כל כך ושלו ולא צריך לעשות דבר כדי למצוא חן.
באופן טבעי נמשכים אליו נשים וגברים ובעיקר ילדים כי יש בו צוף של מתיקות והוא מספק אותו לסובביו באופן תדיר ונדיר.
״הוד רוממותו״ הסרטן, לא מסופק ממה שהשיג עד כה ולמרות כל טיפולי הכימו הניתנים ישירות לווריד והכדורים בעלי ההשפעה המסממת, הגורמת לנימול בקצות האצבעות, עייפות ואי-רצון לאכול, הוא ממשיך לבוא בתביעות שונות ומשונות ומסרב לצאת מגן העדן שכבש לעצמו בעיקר משום שהישות שאליה חדר, עקשנית כל כך ודבקה בחיים.
האיש הטוב יודע שנותרו לו חודשים ספורים, אולי שנה. הוא רוצה להספיק לראות מקומות ואנשים, להיפרד מהנכדים הרחוקים ולומר דברים שגם לאנשים שאינם הולנדים ואמיצים, קשה לבטא בעל פה.
הוא עושה את זה על אף הקשיים כי הוא יודע שאחרי כן יהיה מאוחר מידי.

הספר ״מוות רך מאוד״ היווה עבורי שער לתעוקה הנפשית שבה הוא נמצא.
לפני כן, לא ידעתי כיצד לעכל את הבשורה האיומה. היה זה לפני שנה בדיוק כשישבנו בסלון ביתנו עם הנס והעוגיות, הילדים כבר במיטות ומה שנותר היה ״יש לי משהו לספר לך״ והוא אמר זאת בשיא העדנה ובשקט כי ידע עד כמה אני אוהבת ומוקירה את אביו.
ובאותה רכות שלחש את הדברים כך אני התפרצתי כנגדה.
כמו ילדה בת שלוש שלא מסוגלת לדחות סיפוקים, לא יכולתי לבוא לידי איפוק ויצאו ממני מרורים ובכיות מקוטעות שהפליאו אותו ואותי כי עד לאותו רגע לא ידעתי עד כמה יקר הוא לי.
לא היתה לי דרך להתמודד ובמשך זמן מה החלטתי פשוט להדחיק את העניין.
העובדה שמקום מגוריהם בהולנד, מרחק תשע שעות טיסה מאיתנו, היתה אמורה להקל עלי. חדלתי לדבר עמו בסקייפ או לשלוח את תמונות ילדיי בוואצאפ.
הייתי מתאדה באלגנטיות כל אימת שהתקשרו עד כי החליט האב לעשות מעשה ולהגיע אלינו על אף ההחמרה במצבו.
הוא התייעץ עם הרופא והחליט לקחת את הסיכון.
אשתו התנגדה אך הוא איים כי ייסע לבד אם תחליט להישאר וכך יצא שפגשתיו בשדה התעופה ולא יכולתי להתחמק ממבטו שדווקא לא היה נוקב אלא אוהב ומבין.

בעת ביקורם חיפשתי מזור לנפשי הדואבת. שיחותי עמו היו כנות ועמוקות, הוא לא הסתיר דבר ממני כי ידע שאין טעם ואני לא ידעתי כיצד אוכל לפרוק עול.
ביררתי באינטרנט אודות התמודדות עם מחלות ומוות ורוב הספרים שהוצעו היו מדעיים, ציינו עובדות יבשות ולא סיפקו לי כלים להתמודדות.
באחד מחיפושי בגוגל קפץ שמו של הספר הנ״ל אשר שמו המטעה ״מוות רך מאוד״ הפיח בי מעט תקווה; שמעתי אודות סימון דה בובואר אך מעולם לא קראתי את כתביה. ידעתי שהיתה פמיניסטית וקראתי אודות יחסיה הפתוחים עם הפילוסוף ז׳אן-פול סארטר.

את הספר הורדתי מייד בגרסתו הדיגיטלית. כשאת בגולה וזקוקה למרגוע מיידי, אין כמו לצלול לספרים אלקטרוניים. לומדים להתרגל לדפדוף מהיר באצבע ומרגילים את המוח להפנים אמרות חשובות.
הספר מספר על ההתמודדות שלה ושל אמה החולה במחלת הסרטן.
בניגוד למציאות שלי, סימון יודעת שאמה חולה אך מסתירה זאת מפניה על מנת להגן עליה.
היא מתארת את ימיה בבית החולים, את קריסת הגוף והנפש, המרירות כלפי אמה והאהבה. יחסי אם ובת על כל המורכבויות, התסכולים, הקנאה והדמיון אחת לשניה.
והיא אינה מרחמת לרגע בתיאורים אודות הגוף הקמל, בראיה מציאותית היא מתארת את הפרשותיו המוגלתיות של הגוף וכיעורו ומה שמכלה הסרטן ומה לעשות במעט שהוא מותיר.
הקושי הגדול בעיני היה לספוג את רשמיה, לנסות להבין את הזעזוע שעברה יום יום במשך חודש שלם היות והסרטן היה מהסוג הקטלני והאגרסיבי יותר.
אינני חושבת שקיימת דרך יותר כנה ואמיצה מזו כדי להתמודד עם השילוש הקדוש של מחלה-גסיסה-מוות.
להסתכל להן (לאם ולחולי שלה) בלבן של העיניים ולהעביר ביקורת, אהבה והערצה בו זמנית ומבלי למצמץ.

הקריאה בספר לא היתה קלה אך לא עשיתי לעצמי הנחות ואפילו לא כעסתי על הסופרת שבחרה בכותר כה משכך כאבים.
אולי היתה זו דרכה להתמודד עם הצער ואולי ניסתה על דרך השלילה למתן את כל מה שהתחולל בתוכה.
התוצאה אכן ״חיובית״. היא מתנגדת למה שאמה בחרה לייצג, מנסה להתמרד בה אך בסופו של דבר ניכרת החמלה והאהבה האינסופית אליה.

כשחזרו הוריו להולנד, הרגשתי מעין סגירת מעגל.
חמי עדיין בחיים, עובר טיפולים ואופטימי כהרגלו אך אני חידשתי את הקשר בינינו ביתר שאת.
החלטתי להתמודד גם אם זה מרחוק, לקרב את הילדים אליו גם אם זה בעיקר בתמונות וסרטונים.
במקרה שלי, הוא היה מודע ואני לא.
אני עצמתי עיניים ושלו היו פקוחות לרווחה.

ספר חובה.

*****
35 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת




טוקבקים
+ הוסף תגובה
לוּשוּ (לפני שנתיים ו-5 חודשים)
סימון דה בובאר היא אהובה כנה ואותנטית מאוד, תמיד אזכור לה חסד נעורים פמיניסטי ונבון שחיזק אותי-בספרה: "המין השני".
את הספר הזה טרם פגשתי, והכתיבה שלך אודותיו במקביל לחוויה שעברת
ליחלחו את עיני.
תודה על השיתוף.
מסמר עקרב (לפני שנתיים ו-9 חודשים)
שילה יקרה,
שמח מאוד שה- "קלישאה", כביכול, עוזרת לך. יש קלישאות רבות שהן שחוקות להחריד, אך טמונה בהן תובנת חיים אמתית. דומני שהקלישאה שהבאתי בתגובתי הקודמת היא דוגמה טובה לכך. ואם גם היא תבושש לעזור, תמיד נוכל (לפחות אני) למצוא נחמה פורתא באיזו עוגת שוקולד טובה (זו שמופיעה ליד שמי טעימה במיוחד...)
אגב, בנוגע לסימון הכוכבים באתר, אף אני נתקלתי בבעיה זהה, כמה וכמה פעמים. נראה לי שמדובר בבעיה טכנית כלשהי.
shila1973 (לפני שנתיים ו-9 חודשים)
מחשבות,
האייפד שלי לא נתן לי, משום מה, להקליד על חמישה כוכבים ולכן בסוף סקירתי, מתחת לספר חובה
עשיתי זאת באופן ידני.
אם יכולתי לתת עשרה כוכבים, האמן לי שלא הייתי מהססת!
shila1973 (לפני שנתיים ו-9 חודשים)
תודה רבה מסמר עקרב.
יודע מה עשיתי?
כתבתי משפט דומה לזה שכתבת אודות חיינו השבריריים והצמדתי את הצייטלה במגנט למקרר.
כעת כל פעם שאני פותחת אותו, אני משננת את המשפט כמו מנטרה.
נשמע קלישאתי אבל וואלה, עוזר לי.
מסמר עקרב (לפני שנתיים ו-9 חודשים)
שילה יקרה,
כתיבתך יפה, רגישה ומאוד מרגשת. הסיפור האישי שלך הביא אותי למסקנה שהגעתי אליה זה מכבר: החיים הרבה יותר שבריריים ממה שנדמה לנו, ואנו צריכים להעריך ולהוקיר את כל מה שטמון בהם, מסב לנו אושר ואנו מקבלים כמובן מאליו.
shila1973 (לפני שנתיים ו-9 חודשים)
אני משתתפת בצערך בלו-בלו
אל נא תאשימי את עצמך.
זה אף פעם לא קל וניסית לחסוך מהן כאב וצער רב.
אני מבינה את החלטתך עבור בנותייך כאם החסה על עולליה.
shila1973 (לפני שנתיים ו-9 חודשים)
לקוראת בספרים,
כבר מיהרתי להורידו באפליקציה :-)
אני בטוחה שאמצא סיפוק רב בקריאתו.
shila1973 (לפני שנתיים ו-9 חודשים)
תודה נעמי,
לצערי זה רק עניין של זמן.
הוא נמצא בשלב 4 אך עושים רבות כדי להקל על כאביו ולשפר את איכות חייו.
אני חושבת שהרפואה היום מתקדמת מאוד ושמחה שמצאתי מחדש את התקווה עבורו.
בלו-בלו (לפני שנתיים ו-9 חודשים)
ביקורת מרגשת. אני יכולה להבין אותך. איבדתי את אמי לסרטן לפני שנתיים. לא הרשתי לבנותי לבוא לבקר אותה בבית החולים, פחדתי עליהן. אני מתחרטת על כך מאוד מאוד.
קוראת ספרים - שלומית ליקה (לפני שנתיים ו-9 חודשים)
ספר מופלא גם אני מאוד אהבתי אותו. בהוצאה הראשונה בעברית הוא נקרא "מוות קל מאוד", כך הרופא אומר לה ולדעתי היא עונה לו בציניות "מוות קל מאוד". בדיוק סיימתי ספר חדש שלה בעברית "אי הבנה במוסקווה", גם על זוג מזדקן נורא יפה.
נעמי (לפני שנתיים ו-9 חודשים)
שילה, מרגש מאד, ונעים לשמוע על היחסים הטובים ביניכם.
חידוש הקשר נשמע לי כמו הדבר הנכון.
מצטרפת לאיחולי פפריקה
shila1973 (לפני שנתיים ו-9 חודשים)
תודה לך, פפריקה
פַּפְּרִיקָה (לפני שנתיים ו-9 חודשים)
כתבת מקסים ונוגע. אני מאחלת לכם רפואה שלמה ושנשמע רק בשורות טובות.
shila1973 (לפני שנתיים ו-9 חודשים)
תודה אפרתי ומחשבות
חני, הבנתי את ההדחקה רק לאחר שסיימתי את הקריאה והם כבר היו בדרכם חזרה.
יש אנשים שסוגרים את הדלת מאחוריהם ולא מביטים אחורה יותר.
זה הכי נורא בעיני. להשאיר את פצועים בשדה פתוח.
טוב שהיה השכל להבין את טעותי.
חני (לפני שנתיים ו-9 חודשים)
שילה מי אמר שצריך לפתח חוסן נגד בשורות איוב? פיתחת סוג של הדחקה ואטימות כדי להגן על עצמך כי לא יכלת להכיל.אל תשפטי בחומרה את עצמך זה קשה כשאוהבים כל כך.מאחלת אופטימיות .תודה על השיתוף .סקירה מרגשת.
מחשבות (לפני שנתיים ו-9 חודשים)
סקירה יפה ונוגעת ללב. היום השגתי אותו. רק אם חובה, למה ארבעה כוכבים?
אפרתי (לפני שנתיים ו-9 חודשים)
מרגש ועצוב.
האופה בתלתלים (לפני שנתיים ו-9 חודשים)
אוי אוי. רפואה שלמה.





©2006-2018 לה"ו בחזקת חברת סימניה - המלצות ספרים אישיות בע"מ