ביקורת ספרותית על להציל את מוצרט מאת רפאל ירושלמי
ספר טוב

---

אני מאוד אוהבת את סטיבן פריי.
כל דבר באיש הזה נראה לי נכון. המגושמות שלו; הוא נראה כמו דב בלתי מזיק ולא משנה מה ילבש, תמיד יראה מסורבל.
הוא נראה לי כמו נפיל, זה מהענק וגנו, סיפור עפ״י אוסקר ויילד שבו הוא מגרש את כל הילדים ורק אחד קטן ואמיץ מעז לחזור לגן ולמלא אותו בשירת הציפורים.
הוא תמיד נראה רגוע ומתחשב, מנומס וסימפטי, חכם ושנון.
את כל סרטיו וספריו ראיתי וקראתי ואני שוקלת ברצינות לברר היכן גר ולהזמינו לקפה ועוגה בלונדון אולי וזאת על מנת שהוא ידבר ואני אקשיב ואולי שמץ מחוכמתו תדבק בי כמו אבקת פיות.

אך לאחרונה ראיתי סרט תעודה בכיכובו בשם ״ווגנר ואני״. הסרט קצת ערער את דעתי הטובה עלי.
הדוקו מספר אודות אהבתו ליצירותיו של ריכרד וגנר. הוא מטייל בווינה, נכנס לאופרה וחוקר מצב המכיל סתירה פנימית, פרדוקס בעצם: פריי יהודי, יהודי אשר מעריץ בכל נימי נשמתו את המוסיקה של וגנר, מי שהיה המלחין המועדף על היטלר ונודע באנטישמיות החריפה שלו שבעטיה יצירותיו מוחרמות ע״י התזמורות הגדולות בישראל.

הוא מראיין בסרטו עוזרי במה ותפאורנים, מלחינים ונגנים ואף לא פוסח על אווה, נינתו של הגאון המוסיקלי אשר מנהלת ביד רמה את ההכנות לפסטיבל המוסיקה בביירות׳ שאליו מזמינים כרטיסים כך משתמע, שבע שנים מראש.
פריי מתרגש כמו ילד קטן, מנסה לקבל תשובות לשאלותיו הנבונות ובתמורה זוכה למענה יבש, קצר ומחושב מהגרמנייה המהוללת.
הוא קצת הכעיס אותי למען האמת בהתרפסות שלו כלפיה, בהערצה הכמעט עיוורת למוסיקה של וגנר.
אני אוהבת מוסיקה קלאסית וכן, מודה שגם וגנר נמצא בפלייליסט שלי; הוולקירות וכן טריסטן ואיזולדה, אופרות שתענוג להאזין להן.
אך קשה לי להפריד בין השינאה לכישרון. אני קצת מתייסרת כשאני שומעת אותו בניגוד לפריי שנימוח ונימוג על כל צעד ושעל.

הסרט מאוד הזכיר לי ספר שבלעתי לאחרונה, ספרון למעשה, שגרסתו הדיגיטלית כוללת 60 עמודים.
״להציל את מוצארט״ מספר על אדם בשם אוטו שטיינר המעביר את ימיו האחרונים במוסד רפואי לחולי ריאות שבזלצבורג, אוסטריה.
העלילה כתובה בצורת יומן ואנו למדים שאוטו כמו סטיבן, חובב גדול של מוסיקה קלאסית ובעיקר את יצירותיו של מוצרט.
הוא מתעב את המשטר הנאצי ובפרט את הדרך שבה בחרו האחראים להציג את יצירותיו של מלחינו האהוב וכשניקראת בדרכו הזדמנות יוצאת דופן לעורר איזשהו שינוי בתכנית השנתית של הפסטיבל, הוא מחליט להוציא את תכניתו לפועל ויהי מה.

ההבדל בינו לבין האישיות שתיארתי בתחילת סיפורי הוא שהראשון הינו אנין מוסיקה ואילו גיבור הסיפור הינו מומחה ליצירות מוזיקליות וקלאסיות; הוא מודע לכל תו ותו ומנתח בדייקנות את המקטעים, ההפסקות, הנשימות וכשרונם של הנגנים.
חשוב לו שמוצרט יתנגן כמו שצריך וכל השאר פחות חשוב.
ההתמדה שלו הרשימה אותי, בפרט שמשום שקצת השכיחה את מכאוביו ומחלתו.
הוא נאחז במוזיקה כדי להחזיק מעמד, כאילו היא למעשה, כל מה שנשאר לו.

פריי העריץ באופן פולחני כמעט את המלחין, האווירה, קרובי משפחתו, כל מה שסובב את וגנר. ביקר במשכנו, בקברו.
אך משהו התפספס לו בדרך, אולי משום שזה רק תחביב של השחקן, אחד מיני רבים.
אצל אוטו שטיינר המוסיקה היתה כמו אוויר לנשימה ומשום שריאותיו היו סתומות, הוא השתמש במעט שנשאר כדי להציל אותה, להציל את המוסיקה של מוצרט.

הסיפור הינו כל כך קצר, כל כך מתומצת אך בכל קטנותו חרך בי; כמו קרן שמש מתוך זכוכית מגדלת.
השאיר בי חור שעדיין לא התאחה.

ספרים שמשאירים בך סימנים במקום שאתה תסמן אותם (בסימניה) ראויים בעיני לקריאה.

» ביקורות נוספות של shila1973
» ביקורות נוספות על להציל את מוצרט