ביקורת ספרותית על להציל את מוצרט מאת רפאל ירושלמי
ספר מעולה

---

אל תתנו לדקיקות של הספרון הזה להטעות אתכם, יש בו הרבה יותר מ145 העמודים לארכם נפרש ספורו של אוטו שטיינר. אמנם לוקח בערך 3 שעות 'לבלוע' אותו,אך זמן עיכולו הוא בערך 5 ימים.

'להציל את מוצרט' עוסק במוזיקה והתנגדות והוא נכתב באופן מאד מוזיקלי ("העבודות החלו. הפועלים מפזמים להם. הלמות הפטישים, חריקת מסורים, צרימת מקדחה. אופרטה לקולות עבים ולכלי עבודה. מנהל העבודה, טירולי צעקן ויעיל, ממלא את תפקיד הטנור. כבר מריחים את ריח החידוש במסדרונות. שטפאן מתרוצץ לכאן ולכאן. הוא עסוק מאוד. הוא מתלוצץ עם כולם. הוא מסתדר יפה עם הבחורים שבאו מן הפרוורים או כמוהו מהכפרים"), וכמו כל יצירה מוזיקלית מוצלחת- אין בו תו חסר או מיותר ("אורטוריה שלמה נשמעת אחרת בהיעדרו של זמר מקהלה אחד ויחיד. היא נשמעת מזויפת למרות צלילי התזמורת וקולו של הטנור. החסר הזה זועק. ההיעדר הזה נשמע למרות הכול. כמו פסנתר שחסר בו אחד הקלידים. אין מוזיקה כשיש היעדר."), הדמויות והארועים המתוארים בו מתוזמרים ומתוזמנים להפליא והוא אפילו מזכיר במעט ספר תווים, שכן הוא כתוב בפורמט של יומן.
בחירת פורמט היומן ראויה בעיני, כיוון שבין ה'כניסות' (entry) נוצרים חללים בטקסט, כתמים לבנים- וזוהי זירת המפגש בין הסופר, הספר והקורא. שם יש מקום לקורא להשלים את הארועים, להפעיל את הדמיון ולהבין את כוונת הסופר.

בקיץ 1939 שוכב אוטו שטיינר, יהודי מומר, בסנטוריום לחולי ריאות (אי שם בזלצבורג) ומנסה להחלים ממחלת השחפת. מחוץ לסנטוריום, כשנה לאחר האנשלוס, משתוללת המלחמה. שטיינר נקרא ע"י סוכנו הנס לערוך (מוזיקלית) ארוע רב משתתפים, וביניהם רבי-מעלה מהמפלגה. הוא מוצא דרך לפגום בארוע, באמצעות קטעי המוזיקה שהוא בוחר.
בחירתו של שטיינר אמנם נראת בנאלית חסרת השפעה ("...רציתי רק למנוע השתקתו של קול אחד. קול יחיד מבין אלפי קולות אחרים..."), מה שגרם לי לחשוב על האסירים שעבדו בבתי חרושת לייצור נשק או זיוף והדפסת כסף- ופגמו במתכוון בתהליך הייצור, על אוטו ואליזה המפל ("לבד בברלין") שהביעו את מחאתם באמצעות הפצת גלויות הקוראות לסרבנות ובספורם של סופי שול ו'הורד הלבן'. מה היה האפקט של פעולות המחאה הללו? כנראה לא משמעותי, כזה שפגע במהלכי המלחמה וארועיה. הפעולות האלה לא השפיעו במובן הרחב, לא שינו את דעת הקהל ולא פתחו את עיני האוכלוסיה במידה שהייתה יכולה לשנות את מהלך העניינים, אך במרחב האישי אליו הצטמצמו חייהם של מי שחי בתקופה ההיא, תקופה בה המדיה והמידע לא הגיעו לאוכלוסיה- בין אם תמכה במשטר ובין אם לא, באופן בריא, ופעולות ההתנגדות שלהם עזרו להם לשמור על שפיות ועל רמה כלשהי של מוסר.

בין המוזיקה וההתנגדות מציף ירושלמי נושאים כמו זהות- "האם אינני כמו השיר? זיוף. תערובת. לא יהודי ממש, לא אתאיסט אמיתי, חצי אוסטרי, חצי שלזי, שעדיין לא מת ובכל זאת כבר מנודה מעולם החיים.... אני מעולם לא נקשרתי לאף תנועה. את זה הנחיל לי אבי, בעל כורחו הנחיל לי את אי-ההשתייכות, אינני יהודי ואינני לא יהודי. מעט באשמתו", דת- "לערבים יש יום שישי, וליהודים שבת. שלושתם יחד יוצרים מה שקוראים האמריקאים סוף שבוע ארוך." והבדלי מעמדות, התכונה האנושית הארורה הזאת ששורדת גם את הזמנים הקשים ביותר כאשר האנושות עומדת למבחן: "מפליאה אותי החברותיות שלי. ועוד עם בן כפר. נעוריו, צחוקו, אפילו חספוסו מחממים את לבי. כל אלה אינם פוגעים אף במשהו בבדידותי.". תמיד נח לזכור שיש מישהו מתחתיך, כשאתה בנקודת שפל. כל החבילה הקטנה הזאת עטופה בהומור ושמירה על מידה וראויה של אירוניה ("...ובייחוד הזהרתי אותו שלא יימחא כפיים בסופו של פרק ביצירה אלא רק שהיצירה מגיעה לסופה והמנצח פונה אל הקהל לקבל את התשואות. בטמטומי, שכחתי שיש לו רק יד אחת. הוא לא הגיב על חוסר הטקט שלי.")

כשהעניינים בחזית מתחילים להתחמם, ובעקבותיהם אלה שבעורף, מבין שטיינר את משמעות המוזיקה בחייו וכמה שהיא טבועה בו, שכן אנו מכירים באלמנטים המרכיבים את אופינו וחיינו רק ברגע שהם נלקחים מאתנו: "מעולם לא היטבתי להבין מוזיקה כמו מיום שחדלתי להאזין לה. מיום שניטלה ממני היכולת להאזין מכוח הנסיבות. אבל למוזיקה יש אמצעים אחרים להשמיע את עצמה. אין צורך בגרמופון. אף לא בתווים."

איך מצליח (או לא?) שטיינר לבצע את תכנית המרד האישי שלו, ומהי בעצם המזימה שלו- את זה אני משאיר לכם לגלות לבד.

» ביקורות נוספות של רוסיננטה
» ביקורות נוספות על להציל את מוצרט