אמנות האהבה אריך פרום.
פרום בניסיון לתאר את השקפתו לגבי האהבה, טוען כנגד תפיסתו של פרויד, שיש טעם לפגם בתפיסה הפרוידיאנית, המתייחסת ליצר המיני כיצר גברי בלבד, כאילו המתח המיני נוצר באורח כימי בגוף הגבר ושחרור המתח הזה מתרחש בפעילות המינית בין בני הזוג, זו תפיסה פטריארכלית טוען פרום, השוללת מהאישה יצר מיני כשלעצמה, כנגד זה מוסיף פרום, ראשית אילו זה היה המצב אז האוננות הייתה למעשה פורקן היצר האופטימלי ושנית גם לאישה וגם לגבר יש יצר מיני, אלא שהוא שונה באופיו בכך שבין האישה ובין הגבר קיימת קוטביות מינית, המזינה זה את זו וזו את זה, לכן הקשר שנוצר ביניהם הינו קשר של איחוד. המשיכה המינית טוען פרום, "נגרמת רק בחלקה בגלל הצורך לסלק מתח; בעיקרה היא הצורך באיחוד עם הקוטב המיני האחר. לאמיתו של דבר, משיכה ארוטית בשום אופן אינה מתבטאת רק במשיכה מינית..."
אלא שיתכן ושניהם טועים בכך שהם מנסים לתאר את טבע האדם במסגרת של תיאוריה נוקשה, המשקפת אמת מוחלטת, וגם שניהם צודקים בהיבטים מסוימים הנוגעים באופן חלקי בתיאור המצב. אם התאוריה של פרויד מתכנסת פנימה אל הלבידו, הרי התיאוריה של פרום מכוונת אל הקשר האהבה האידיאלית בין שני המינים, אך שניהם מתעלמים מהסוגייה המגדרית, מעניין כיצד היו שניהם מכניסים את ההומוסקסואלים והלסביות לתמונת התיאוריה שלהם.
כל הרעיון הנפוץ בימינו שלכל אחד יש את האמת שלו, מבוסס לדעתי על ניסיון להסביר באופן כולל תופעות טבע, שהן ייחודיות במובני הגירוי והתגובה, בין אם יוסברו התהליכים המטריאליים, הפיזיים והכימיים – מה קורה בגוף בזמן אמת, אין בכך תשובות מספקות לגבי רוח הדברים. בתיאוריה אפשר לטעון דבר אחד שהוא אמת מוחלטת בנידון זה והוא שאלמלא היה קיים היצר המיני בין הגבר ובין האישה, אז סביר להניח ברמה גבוהה מאוד של וודאות שהמין האנושי היה נכחד מהעולם, ובהיפוך לסברה הזו אפשר לטעון שבזכות היצר הזה האנושות שרדה שנים רבות כל כך, אבל ברוח הדברים, האידיאל של פרום מתנגש עם המציאות, בשעה שהיחסים בין הגבר והאישה לקויים עד כדי כך, ששניהם או אחד מהם מוצא פיצוי ליצריו בצורה של אוננות, אלימות, או שוויון נפש גמור, וכל התופעות הללו נובעות מחוסר סיפוק בין בני הזוג, האחד/אחת מפצים על חוסר הסיפוק הזה באוננות, השני מתפרץ בזעם בלתי נשלט ואילו השלישי הוא קורבן המהלך כמת בעודו חי.
היסוד הבסיסי לטעותם של שני הגאונים האלו, הוא הניסיון לכנס את טבע האדם בתוך אמת מוחלטת וגישה זו היא שמביאה אנשים רבים ונשים רבות לטעון שלכל אחד יש אמת משלו, אך הטעות המצערת הזו נובעת, מכל אלו המנסים לדחוף את האמת לתוך המסגרת של משאלות הלב ולהשתכנע שהמסגרת הזו היא האמת. לכן אם נפסיק לדחוף את האמת לתוך מסגרות וננסה להבין כל דבר ועניין לגופו, אולי נבין את המובן מאליו בעצמו, והוא שכל התנועה המתרחשת בעולם, היא גירוי תגובה, סיבה ותוצאה ועד שנבין דבר מה, הוא כהרף עין עתיד להשתנות ולשנות את צורתו. ואם שמענו את דבריו של החכם באדם, את קהלת הרי כפי הנראה לזה הוא התכוון כשאמר "הבל הבלים הכל הבל", אלא שמשמעות המשפט הזה איננו שמוטב להתייאש מהניסיון להבין את העולם, אלא להיות מספיק מקיף ומספיק זריז במחשבה, כדי להבחין בתחילתה של תנועה מסוימת ולהבין מיד לאן היא נועדה להגיע. כשאנו מתבוננים בעולם כאורגניזם הנמצא בתנועה מתמדת, אז השאלות שנשאל לגביו, לא תסתפקנה לעולם במצב הנוכחי, אלא תחלופנה מיד לשאלות – לאן אנחנו רוצים להגיע. ואכן בסוף הספר קושר פרום את מצבה של האהבה לתרבות הקפיטליסטית שבה אנו חיים, טוען (בצדק לדעתי) שבתרבות כזו מן ההכרח הוא, שצמיחתה של אהבה תהיה תופעה נדירה ביותר וממשיך אל התנאים הנדרשים לפיתוח האהבה בהתניה זו: (ט. ר) החריצות הרבה שמגלים בני האדם בעבודתם לצרכי פרנסה, נובעת מהמבנה הסמכותני שהשיטה הקפיטליסטית בנויה עליו, לכן בסוף יום עבודתם הם תשושים עד כדי כך שכל רצונם הוא לנוח לפני המסכים, או לצאת לבר הסמוך ולשתות לשכרה, או לפרוק את היצר המיני שלהם עם בת זוג קבועה או מזדמנת. נדיר מאוד למצוא אהבה באמצעות הפעילויות האלו, אבל אילו בני האדם היו משקיעים בזמנם החופשי, את אותה אנרגיה לטיפוחה של האהבה, אז נוכחותה של האהבה היתה גדולה יותר. ולסיכום קושר פרום את התעסוקה שבה בוחר כל איש ואישה לפרנסתם וטוען (בצדק רב לדעתי) שאילו הם היו אוהבים את מלאכתם, הם היו חוזרים הביתה טעונים באנרגיה חיובית והיה לפניהם פנאי לטפח את האהבה. לסיכום: במודע או שלא במודע, תשובתו של פרום לגבי נקודת ההתבוננות האפקטיבית בעולם, משקפת באופן מובלע אך גלוי, את שבירת המסגרות המבקשות לקבוע אמיתות מוחלטות, ומעבר אל נקודת מבט המתייחסת לתנועה ולדינמיקה הקיימת במציאות באופן מובנה, שהרי כל עונות השנה, כל הצמחים, כל בעלי החיים ואפילו גוף האדם כידוע לכולנו עוברים שינויים דרמטיים מתחילת גידולם ועד קצם. אריך פרום קובע בספר הזה שכל תיקון העולם תלוי באהבה, לדעתי זו קביעה שיש בה משהו מן האמת, אבל מסתתר כאן איזה ערך נוסף, שהוא לעניות דעתי מכיל את האהבה ולא להפך, והערך הזה הוא – משמעות, מפני שכשאנו מייחסים משמעות למעשינו ולקיומנו, אז אנחנו מיחסים משמעות גם למערכת היחסים שלנו עם בן/בת זוגנו והמשמעות שאנחנו מייחסים זה לזו וזו לזה בונה את האהבה מהיסוד ועד הטפחות.
