ספרי פילוסופיה הם מבחינתי מבחן האומץ האולטימטיבי של הקורא "האידיאולוגי" (מילה נרדפת לטמבל בהקשר דנן), זה -כמוני- שהחליט פעם עם עצמו וגם הכריז ברבים, שספר שמתחילים - גם מסיימים. ויהי מה. חינוך פרוסי זה בגנים, אפילו שלפעולה עפ"י העיקרון הנ"ל, אין כל משמעות מעשית : קראת, לא קראת, למי איכפת ?! בטח שלא לרוב הסופרים, במיוחד אם נופשים הם כעת בין מלאכי שמיים ובינות למדשאות המוריקות של גן העדן...
אלא שצליחתו של ספר העוסק בפילוסופיה עשויה בכ"ז להתגלות כמשימה סיזיפית, כאמור : ראשית, יש לומר שבדומה למשל לספרי בישול או לספרי הדרכה למיניהם, נדירים הם גם ספרי הפילוסופיה המשלבים עלילה (ומכאן שיש מקום לבחון, בהזדמנות, האם ראוי בכלל לכנות אותם "ספרים", שהרי ההיבט הסיפורי נעדר מהם); מדובר למעשה במסות, לעיתים ארוכות כאורך הגלות, שבהן מובעים רעיונות מגוונים, אשכולות של תובנות, הגיגים חביבים שלגבי חלקם עשוי הקורא ההדיוט להגיב ב"מממ... צודק מאה אחוז !" ואילו את האחרים הוא עלול לשלול מכל וכל. ובכל מקרה - פוטנציאל השיעמום גדול והוא שיוביל בסיכוי סביר לטשטוש הריכוז, לערפול חוט המחשבה ולשאר תופעות פתולוגיות קשות, כגון אבדן האמונה והביטחון העצמי (מה, "אינטלקטואל" כמוני לא צלח את עמוד 30 כולל דפים ריקים המשמשים כמעבר בין הפרקים השונים ?!), עצבות מתגברת, דיכאון מתמשך וכיוצא באלה.
שנית, בסביבת חיינו העכשיוית, הצינית, זו המנציחה את התגובה הטוקבקיסטית על פני ההתנסחות המנומקת, זו המקדשת את המדעים המדוייקים ואת מדדי הבוחן המבוססים על כימות מוחשי (ג'ובות, בעברית) על פני כל אלטרנטיבה אחרת, קל מאוד ליפול אוטומטית למחוזות ה"פחחח"... כלומר, לתייג כל ספר העוסק בפילוסופיה, בפסיכולוגיה ובשאר מדעי הרוח כ"זיון שכל, ח-ב-ל-ז !". עובדה שאין אלא להצטער עליה, בפרט אם מפעם בפעם צץ לו בכ"ז איזשהו רעיון ראוי בספרים הללו ו/או במידה ונכתבו ע"י מאסטר-בלאסטר מהקליבר של אריך פרום - מגדולי הפיכואנליסטים וההומניסטים של המאה ה-20 בשבילכם, אחד שישב עם פרויד ועם אדלר לאפריטיפים של שישי בבוקר בכיכר המרכזי של וינה וזה בא לו טבעי, בדיוק כמו שאני כותב לכם את השטויות האלה שלי ברגעים אלה...
אז באופן כללי ניתן לומר שהספר "אמנות האהבה" לא ממש מחדש לקורא בן המאה ה-21 : הפנמנו זה מכבר שאין לראות במשיכה המינית בת החלוף את התגשמותה של האהבה "האמיתית" (מחקרים מכל העולם פירקו מזמן לגורמים את פעילותו הכימית של המח האנושי בהקשר הזה); צריך ומומלץ לשאוף לקשר סימביוטי שבו נשמרים הרצונות העצמיים, אך בה בעת קיימת נכונות עמוקה להשקיע בנפש המשלימה (זו של בת הזוג); הקשר הטהור היחיד בתקופת חייו של אדם הוא בהיותו עובר או האם הנושאת אותו וכו' וכו'. בז'אנר הספרים המהווים אתגר לקהלם, הרי ש"אמנות האהבה" הוא ברמת הסביר : הוא לא ארוך מדיי, לא מעצבן מדיי, לא משעמם מדיי ואם נוטלים אותו במנות מדודות, מפעם בפעם, אפשר גם להנות ממנו. עלי הספר פעל כאורקל המשכנע את המשוכנע... ולא נותר לי אלא לתהות, מדוע בחר אחי להעניק את הספר במתנה דווקא לי ולא לגרושתי ?!... שווה שיחת טלפון בהזדמנות.
וא-פרו-פו ניצחון המדעים המדוייקים ובכללם הסטטיסטיקה, הנה לכם מבט פסימי על מקומה של האהבה "האמיתית" בחייהם של ההמונים : מתוך ידיעה ש"אמנות האהבה" מכר עד כה, בפלוס-מינוס חמישים שנים, מעט יותר מ-6 מיליון עותקים ברחבי העולם ובהנחה שעוד כמספר הזה אנשים שאלו אותו מספריות ציבוריות או מחברים ובאמונה אופטימית שכ-10 מיליון אכן קראו אותו מתחילתו ועד סופו ומתוכם כ-5 מיליון השתכנעו בנכונות הנחותיו - היכן זה מציב אותם ביחס לכמעט 7 מיליארד תושבים אנושיים על פני כדור הארץ ?!... הרבה יותר אנשים קראו ודיווחו שהושפעו מ"הארי פוטר" למשל. שלא להזכיר גם את ההקשר הביוגראפי המספר על כך, שבחייו הפרטיים היה אריך פרום רחוק מאוד מלהגשים את שהטיף לו... באסה.


















