ביקורת ספרותית על אמנות האהבה - תרגום חדש, מהדורה מעודכנת מאת אריך פרום
ספר מעולה

---

להתאהב זה קל, אבל לאהוב? זו כבר מיומנות שדורשת למידה והשקעה (בדומה לציור, נגרות או רפואה). אולם בשונה מהם, מדובר מדובר באמנות שאין תגמול גדול ממנה, מדובר באמנות האהבה.

זו הטענה המרכזית בבסיס המסה של פרום בספרו, שנפתח בחלק התיאורטי ומסתיים במעשי.
רוב בני האדם רואים בבעיית האהבה את בעיית היותם נאהבים (כיצד להיות נחשקים ומושכים) במקום את בעיית היותם אוהבים (כיצד לאהוב). על האדם להתייחס לאהבה כדבר העילאי והחשוב ביותר, כאמנות, כדי באמת להצליח ליישם אותה.

לדעת פרום, מקור הסבל האנושי טמון במודעות האדם לנפרדותו (עצם היותו יציר נפרד ובודד) והפתרון לכך טמון באיחוד בין-אישי ששיאו הוא האהבה. ישנם פתרונות ביניים נוספים, שמתיימרים לטשטש את הבדידות אך לא באמת מצליחים, ביניהם פתרונות אורגיאסטיים (קרי רגעיים, הכוללים טראנס מסמים משני תודעה, אלכוהול או אורגזמה בזוג או ברבים), פתרונות קונפורמיסטיים (ניסיון לאסקפיזם באמצעות השגרה) ופתרונות בתחום היצירה (בו האדם מתאחד עם יצירתו ושוכח מנפרדותו, אך אלו בסופו של יום עדיין מותירים אותו לבדו, ונדירים למדי).

נדמה כי לאחר החוויה האורגזמטית (הכלולה בפתרונות האורגיאסטיים), האדם יכול להמשיך בחייו זמן מסוים בלי שבדידותו תעיק עליו, אבל אז גוברים אט אט המתח והחרדה עד הצורך בביצועו החוזר של הפולחן, וכך חוזר חלילה.
טראנסים מסמים או פעילות מינית היו מקובלים בתרבות הפרימיטיבית, ואפשרו ניתוק זמני מהנפרדות ללא רגשי אשם או חרטה. אולם כיום בתרבות השופטת מעשים אלו (שהתפתחותם היא האלכוהוליזם וההתמכרות לסמים), הפרטים המבקשים להימלט מנפרדותם, מוצאים עצמם בסוף החוויה רק שקועים יותר בבדידותם.

האהבה שמתאר פרום היא תפיסת חיים המתיימרת לפתור את בעיית הקיום. היא מושתתת על חמישה יסודות – נתינה, דאגה, כבוד, אחריות וידיעה. סוגי האהבה אליהם הוא מתייחס הם אהבת אחים (אהבת האדם), אהבת ארוטית, אהבת אם, אהבה עצמית ואהבת האל.
מעניין היה לבחון בעקבות הקריאה האם האהבה שאני רוחש ליקיריי (זוגתי, משפחתי וחבריי) עומדת באידאל של פרום, אם כי לא הופתעתי לגמרי מהתשובה.
פרום מטיף בעצם לאהבת חינם, אהבת כל בני האדם באשר הם, על כל מגרעותיהם. אהבה תובענית ובלתי ישימה בטוטליות שלה. לטעמו, אדם האוהב את משפחתו הגרעינית אך לא את אחד האדם, אינו אוהב כלל. כמוהו אדם האוהב אחרים אך לא את עצמו. רק אדם שאוהב את זולתו במידה בה הוא אוהב את עצמו, הוא זה שיכול לאהוב באמת. אני מתקשה להסכים עם התביעה שבבסיס טענה זו.

פרום מתייחס לשלב הקדמוני בו עבר האדם מאהבת אלוהים הנחווה כאם חומלת ומגוננת (דת מטריארכלית) לאהבת אלוהים הנחווה כאב מעניש-גומל (דת פטריארכלית), שלב קמאי בו האהבה אינה בוגרת דיה כדי לחלץ מהנפרדות. כדי להשיג זאת, על האדם הדתי לאמץ את התמצית המונותאיסטית – להתפלל מבלי לצפות לתמורה, להגיע לדרגת יודע שאינו יודע דבר על אלוהים, ובזכות כך, להתאחד איתו (ועם האדם) ולאהוב.

הספר עוסק במגוון רחב של נושאים שמעוררים פולמוס פנימי ומחשבה (בעיקר אלו שאיני מסכים עמם). בין היתר, האופן בו מעצבת החברה את האדם, קונפורמיזם והיפוכו, היחסים הרעילים בין קפיטליזם ואהבה, תורתו של פרויד ומגרעותיה, פסאודו-אהבות שונות, כישלון ההומוסקסואליות והשפעת דמות האם/אב בילדות על מושא האהבה העתידי.

השורה התחתונה של הספר די מדכאת, נדמה כי אין יכולת מעשית לממש אהבה (במשמעות של פרום), בחברה הפרובלמטית של ימינו.

ספר שמעורר מחשבה כה עזה, אינו יכול להילקח כמובן מאליו.
דורש ריכוז-על, אך בהחלט שווה זאת.

נושק לחמישה כוכבים,
מומלץ.

» ביקורות נוספות של אור שהם
» ביקורות נוספות על אמנות האהבה - תרגום חדש, מהדורה מעודכנת