ביקורת ספרותית על גלבי - פרוזה # מאת איריס אליה-כהן
ספר מעולה

---

ספר חדש... יגיע לחנויות לקראת סוף חודש ינואר 2016.


זהו ספרה השלישי מבית היוצר של איריס אליה כהן. ככל שהבנתי גם הוא כקודמיו, משובח, רגשי עם דמויות ייחודיות ומיוחדות כתוב בשפה מלוטשת, ציורית ומטאפורית.

הספר הנוכחי, עוסק במספר נושאים כואבים ומצערים שעדיין יש להם גבנון:

א. "פרשת ילדי תימן" כשבשנים 1948 – 1954, הוצאו ילדים קטנים ממשפחותיהם הביולוגיות, וברוב המקרים הילדים היו מתחת לגיל שלוש. אותם ילדים נעלמו בעת שהותם בבתי חולים.

לימים הסתבר שילדים אלה נמכרו לגורמים בארץ ובחו"ל, עבור סכומי כסף נכבדים ובצע כסף.
לאותם הורים ביולוגים נאמר שהילדים נפטרו. בכל האירועים לא היו קיימים תעודת פטירה, או מסמך לסיבת המוות.

לצערי, הפרשה הזו לא "נשכחה" וכנראה גם לא תישכח עוד כמה דורות. גם אחרי שחלפו כל כך הרבה שנים, אי אפשר לסתום את הגולל על נושא כאוב זה, כיוון שהחקירה אשר החלה במאה הקודמת, על ידי הרב משולם, לא התבררה עד עצם היום הזה.

ב. השואה, טרם תחילת מלחמת העולם השנייה, התקופה שלאחר מלחמת העולם השנייה בארץ ובעולם, והחבורות שנותרו לדור הראשון וצאצאיו.

שני הנושאים הללו מגוללים עוד צד: "השד העדתי" ועל הפער בין החברה האליטיסטית "האשכנזית", לבין החברה "המזרחית" לרבות השפה, הסגנון, התרבות והמנהגים.

בעניין "השד העדתי" שלא חביב עלי אלברט איינשטיין אמר: "הרבה יותר קל לפרק אטום, מאשר דעה קדומה." אם אלברט איינשטיין אמר, אזי תסיקו את המסקנה... "השד העדתי" ילווה אותנו עוד כמה דורי דורות.

פרשת "ילדי תימן" ו"ילדי השואה" מצטלבים, כשזוהרה מייצגת את פרשת "ילדי תימן" האורגת לתוכה את חטיפתה של בתיה- אחותה. לעומתה, אדיבה-בת להורים ניצולי שואה, מייצגת את הצד "האשכנזי". בנוסף לאדיבה אח בשם בן-עמי. הוא ידע "סוד" שהיא לא ידעה, כשתקראו תדעו...

לדמות של זוהרה מצטרף "יגאל". דמותו מגלמת חוקר פרטי, אשר מתלווה לזוהרה ואחיה, במטרה למצוא את בתיה אחותם האבודה. הם פונים יחדיו לרומיה-זקנה "באה בימים", ומלקטים ממנה תשובות מבולבלות ומושפרצות לכל הכיוונים.

גם בנה של רומיה – יצחק בן השנתיים "נעלם" בתקופה שבתיה נעלמה. מהתחקיר עולה שאחות בליווי רופא הגיעה לאוהל המשפחה בעין שמר, ונטלו לידיהם את יצחק בתואנה שהוא חולה. הפרטים הללו זהים להיעלמותה של בתיה.

זוהרה ואדיבה חברות עוד משחר ילדותם. הן למדו יחדיו ונותרו חברות, גם כאשר כל אחת מהן פנתה לדרכה. זוהרה נישאה "לאשכנזי" והתגרשה, לאחר חמישה חודשים כש"השד העדתי" הסתתר מעבר לפרגוד, ומאידך, אדיבה נישאה לעמוס וילדה את בן ועמליה.

תוך כדי קריאה, כל הזמן הרהרתי ביני לבין עצמי... מה לכל הרוחות זוהרה מצאה ב"יגאל" הזה? איש גדול, מעט דוחה, מוזר, בעל כרס, מעשן כבד, ושלא נזכיר את הריח שעטף אותו...

רק לאחר שיגאל סיפר את על חיו וקורות אחותו ואימו, במחנות ההשמדה בפני זוהרה, לקחתי קצת אוויר...ובתוכי החלו להבליח רגשות אמפתיים כלפיו.
הסיפור ממונף על גבי שני צירי זמן, כרחיים שניזונו מהשפה האיכותית של איריס, הרוויה בדימויים נפלאים, בכישרון מדהים ומשובח, לרבות בחירת השמות לדמויות הראשיות והמשניות.

אהבתי את הקפיצה מאידיש לערבית כולל המבטא, שיבוש השפה, והחלפת האותיות ס' ב-צ' כל הכבוד!

המטאפורות והסמלים בספר "גלבי" רבים ומגוונים כגון: עץ הרימון, הכלב השחור ששמו "אידי אמין" שהסתובב בחתונתם של זוהרה ויאיר (עמוד 183), בחירת השיר בנסיעה המשותפת של יגאל וזוהרה, הכתם על הגב, המרפסת ועוד.

גם בחירת השמות לדמויות נשקלה בכובד ראש: זוהרה, אדיבה, יגאל, רומיה, טובה, בן עמי ועוד. כשתקראו את הספר שימו לב לשמות, יש להן משקל בסיפור הזה.

לטעימה מעט מהשפה והתובנות... עמוד 281: "זה טוב לבכות, אדיבה," אמא ממלמלת, "זה יותר טוב מאשר לשמור את כל הדמעות בתוך הלב. בסוף הוא מתפוצץ הלב, מרוב דמעות... ותראי... תראי כמה זה מדויק..." ואמה מקריאה לה את הציטוט של ויטמן המופיע מתחת לטבלת התאריכים של חודש תשרי: "תהילתנו אינה נמדדת באי-יכולתנו ליפול, כי אם ביכולתנו לקום לאחר הנפילה." ונאנחת, "זה מדויק, לא? זה באמת מדויק... אדיבה'לה אבל למה את נראית לי מודאגת לא ענית לי." ...

איריס כותבת מהלב זה מורגש בכתיבתה. תמצאו בסיפור הזה עונג צרוף, עומק, והוא בהחלט חודר לנשמה, והופך קרביים בלא מעט תחנות.

הכתיבה עשירה, גבוהה, נוקבת, רוויה בתובנות לחיים עם תיאורים מקסימים של נופי חיפה, עד כדי כך, שלפעמים הייתה לי הרגשה, שאני עצמי מטיילת בחיפה בשנות השמונים.

ספוילר: באחת השיחות בין זוהרה ליגאל, מוזכרים קווי הדמיון בין הנשיאים לינקולן וקנדי כגון: מועד השבעתם, אובדן הבנים, שמות המזכירות, הסגנים ומועד ההתנקשות בחייהם. נעיצת הקטע הנוכחי על צירוף המקרים, נחמד ידוע אך לא מקורי...

למרות שהעלילה לא חסינה מחסרונות, לעיתים מצאתי בה עודף תיאורים שעלולים להתיש, או מאידך גיסא, הידוק יתר לצד חוסר אהבתי...

את ספריה הקודמים של איריס "מכתוב" ו"דושינקא, נשמה" שזכו לפרסים, והיו מועמדים לפרס "ספיר", טרם הספיקותי לקרוא. בזכות הספר הנוכחי ארצה לקרוא גם אותם.

ועוד משהו קטן לפינאלה ולמחשבה: הנובלה הזו מתחילה באבק ומסתיימת ביורה... תחשבו על הסימליות.

לדעתי, הספר הנוכחי מצטרף לעוד כמה ספרים מצוינים ומשובחים שקראתי השנה. עבורי "גלבי" מהווה ציון דרך, לסיומה של שנת 2015 , שמפנה את מקומה ל-2016 הבאה עלינו לטובה.

"לא תשכח" זה לא זכור, "לא תשכח" ו"זכור" הם מונחים שונים... תחשבו על כך...
גם בספר הזה "האדם מתכנן ואלוהים צוחק"...
תיהנו.
לי יניני

נ"ב: אני קראתי את הספר כ"ספר לבן" אתם כבר תקראו את הספר עם הכריכה... תיהנו

» ביקורות נוספות של לי יניני
» ביקורות נוספות על גלבי - פרוזה #