ביקורת ספרותית על הבודהה בעליית הגג מאת ג'ולי אוטסוקה
ספר מעולה

---

#
זה ספר קצר: 138 עמודים קריאים. זו קינה ארוכה: 138 עמודים של כאב קשה לבליעה. ג'ולי אוטסוקה – שזכרתי לה את "כשהקיסר היה אלוהי" האלוהי - כתבה ספר נוסף. גם הוא אינו מציית לכללי הכתיבה המצופים מהסופר: לכתוב סיפור המתרכז ביחידים, שהקורא יוכל להרכיב את הכרונולוגיה, להזדהות עם הדמות ולאחל לה כל טוב. ג'ולי אוטסאקה היא נצר לתרבות היפנית – למרות שחונכה בארצות הברית, גדלה בקליפורניה וחיה בניו יורק. ספריה הם טיפול-שורש כואב ומדמם, ללא אילחוש. נראה שהיא לא חסה על עצמה ולא על קוראיה.

בתחילת המאה העשרים אמריקה נראתה מרחוק כארץ שהזהב מפוזר על מדרכותיה, לא רק ליהודים ממזרח אירופה שחוו פרעות ופוגרומים וחיו בעוני. גם ליפנים שהתקשו לפרנס את עצמם ומשפחותיהם מחקלאות דלה. חלקם נאלצו למכור בנות יפות לגיישות או למשרתות. גברים יפנים לא מעטים נסעו לארץ-האפשרויות-הבלתי-מוגבלות והתפרנסו שם מעבודות שאחרים מאסו בהן. הם חיפשו לעצמם רעיות, הנערות חיפשו מוצא מחיי עוני ועבודת פרך. הם סיפרו – באמצעות השדכן – על חיי רווחה נוחים. שלחו תמונות מלפני עשרים שנה, שלחו תמונות של חבר נאה שלהם, שלחו תמונות בחזית בית יפה עם גינה פורחת, נשענים על מכונית פורד חונה... גם הבנות סיפרו על עצמן – באמצעות השדכן - שקרים מושכים. וכך מצאו את עצמן נשים בספינה המוליכה אותן לאמריקה. הצעירה ביותר בת 14 המבוגרת בת 37.

יש כמה דברים שדומים לכל מהגר בארצו החדשה: תלישות, חוסר-ביטחון, עקשנות ונחישות. הדור הראשון מאבד את משמעות חייו להישרדות ולגידול הדור השני. יש דברים משותפים לנשים ובמיוחד למהגרות מכל מקום: התרכזות בשרידות גם על חשבון ילדיהן, דחיית ציפיות לאושר אישי, קבלת עצמן בעיני ילדיהן המתבגרים כעלובות שמתבישים בהן. יש גם דברים שאופיינים ליפנים ובעיקר ליפניות: לא להתלונן. לעבוד עד מוות. להרגיש שקופה, לדעת שאין לך זכות לצפות שיראו אותך, אין לך זכות לצפות למשהו בכלל. בחלק האחרון של הספר חוזרת אוטסוקה לטראומה הגדולה של היפנים תושבי ואזרחי ארצות הברית: הגלייתם למחנות בתקופת מלחמת העולם השנייה, קטיעת חייהם ועבודתם, התייחסות אליהם כאל אויבים, מוקצים. היא טיפלה בנושא הזה בספרה הראשון "כשהקיסר היה אלוהי" ואינה יכולה להימנע מלעסוק בו גם כאן.

הספר כתוב בגוף ראשון רבים. זה שונה, זה ייחודי וזה נותן מושג מסויים על המנטליות העומדת מאחוריו. הוא מתאר ברסיסי סיפורים וקטעים את החיים ואת החוויות של הדמויות אותן מתארת אוטסוקה. הסיגנון הזה הזכיר לי את "היינו העתיד" של יעל נאמן שלמרות הנושא השונה מאד העביר את התחושה של הדור שגדל להיות מצבה מפוארת לאבותיו.

התרגשתי וכאבתי. סיגנונה של אוטסוקה הוא תמציתי, לא רגשני ומעביר את הכאב בלי להמתיק אותו. "לעולם אל תתקשרי לחפצים" מצטטת אחת הנשים את אמא שלה, איכרה בורה שלא יצאה מעולם מדלת אמותיה. ואת האמירה הכה נכונה הזו, הרחיב דור המהגרים האבוד שהגיע לאמריקה גם לאנשים וגם לרגשות.

» ביקורות נוספות של yaelhar
» ביקורות נוספות על הבודהה בעליית הגג