ביקורת ספרותית על All the Bright Places מאת Jennifer Niven
ספר טוב

---

*עלול להיות מדכא*


הספר all the bright places נפתח במשפט "האם היום הוא יום טוב למות?"
ברגע שקראתי את המשפט הזה על צג המחשב מול אמזון, הרגשתי שאני נלכדת ברשת, רשת גדולה שרק אני נמצאת בה והרשת מתרוממת עד שאני מגיעה לשמיים. שהיא דוקרנית, אבל מצד אחר, רכה כמו נוצה. רשת שהיא רק שלי. של הספר, ושלי.
הסיבה שבגללה כבר מהמשפט הראשון הזה, המשפט הקטן הזה ומלא המשמעות ואולי המפחיד הזה, ידעתי שאוהב את הספר הזה.
כי לומר את האמת, אני חושבת את המחשבה הזו.
אני חושבת אותה ככה, במילים האלה או "מה היה קורה אם עכשיו, ברגע הזה, הייתי מתה?"
אני מחשבת את הסיכויים שבהם משאית תתנגש באוטובוס בית הספר שאני בו, שאף אחד לא חגור בו, ובגלל זה כולם יהרגו.
אני מחשבת את הסיכויים שבהם אמות בדרך מסתורית כלשהי, כל דרך שהיא, אפילו קיצוניות ביותר כמו אסטרואיד או מכת ברק, רק כדי לדעת את הסיכויים.
אבל זה לא דיכאון, זה החשש שלי.
המוות תמיד הפחיד אותי וסקרן אותי יחד.

אנשים קוראים לי אדם מדוכא. אני יודעת שאני מדוכאת.
אני מתעבת את זה ואוהבת את זה יחד.
כן, אני אדם שגאה בדיכאונות שלו לפעמים, בדרך מוזרה כלשהי. בפסימיות שלי.
אני יודעת שדיכאון זה לא טוב.
אני יודעת שכשיש פעמים שאני בוכה כל הזמן ולא מצליחה להפסיק, זה לא טוב.
שאני חושבת לעצמי, "מה היה קורה אם הייתי שוכבת על כביש האספלט הזה כאן, ליד הברושים והשדות הירוקים ופשוט אחכה שהמכונית הבאה שתעבור תדרוס אותי. כי בכל מקרה אמות, כי בכל מקרה רע לי, אז למה לא לסיים את זה עכשיו?"

אני לא אדם עם מחשבות אובדניות לרוב ואני לא שוקלת להתאבד או לחתוך את עצמי חס וחלילה, אל תטעו ואל תילחצו.
פשוט... באופן מוזר, זה מסקרן אותי.
אני מרגישה לפעמים שהמחשבות שלי פשוט שואבות אותי אליהן, כל פעם עוד קצת, לתוך אגם כהה, עד שאני כבר מכוסה לגמרי ושם, הן כבר בלעו אותי. ומשם כבר לא אחזור. ואם היתה אחת, לא אחזור אותה אחת.
היתה פעם אחת שטבעתי בהן לגמרי, היא היתה הפעם בכיתה ו' שבה נכנסתי לדיכאון הרשמי הראשון שלי, אחרי שאמא של החבר הכי טוב שלי מתה מסרטן והשאירה אותו עם עוד שתי אחיות שקטנות ממנו (הקטנה עלתה בדיוק לכיתה א').
אני מרגישה כל פעם שאני מחליקה משפת האגם אל תוך המים עצמם שאני חסרת אונים. שאף אחד לא שם ואף אחד לא מקשיב ורק אני פה, לבד.

כל חמש שניות משהו מת
כל שלוש שניות מישהו נולד
כל שתי שניות מתבצע ניסיון התאבדות
כל ארבעים שניות מתאבד אדם בעולם

בסין, התאבדות זה הגורם הראשון למוות בקרב נשים צעירות ובארה"ב השני אצל גברים.
תהיתי הרבה זמן מה גורם לאנשים לוותר.
לוותר על החיים שלהם לגמרי.
להגיד "שזהו, סיימתי, אין לי יותר מקום פה," ולבחור באחת משלל האפשרויות שניצבות ביניהן.
"יש כל כך הרבה דרכים ללכת מהעולם, לוותר על החיים ורק דרך אחת להגיע אליו."

פעם, הייתי מאלו ששפטו אנשים שרוצים להתאבד.
אמרתי שזה ויתור.
אבל עכשיו, אני חושבת שכן, יש פעמים שזה ויתור, אבל לרוב זה חוסר אונים.
חוסר אונים שמישהו לא מקשיב לך.
שאף אחד לא שומע אותך.
שאתה לבד.
ואתה טובע.
ואיש לא שומע.
זה רק אתה לבדך.
ואין דרך שתגרום לך איכשהו לוותר על זה אלא אם כן יקשיבו לך. באמת יקשיבו.

אני שמועת יותר ויותר על מקרי התאבדות לאחרונה.
הילדה בת השלוש עשרה שהתאבדה ("אני מרגישה כמו אוויר"), הצעיר הטרנסג'נדר שהתאבד (" "הוא סבל מאוד מיחס הסביבה, בעיקר בעבודה ובחיפוש מגורים"), אמנדה טוד, הילד בן ה-15 שהתאבד בגלל פייסבוק לפני כמה שנים ועוד הרבה אנשים שהתאבדו בגלל הרשת החברתית הם רק חלק מהכל ההתאבדויות שקורות, אפילו ברגע זה, בשניה הזו.
כשהיה את המקרה של הילדה בת השלוש עשרה, פורסמה בעיתון מן מסגרת כזו שבה כתוב על מחשבות שעוברות בבני נוער שרוצים להתאבד ואיך לעזור להם. קראתי את זה, וגיליתי שחלק מהמחשבות הן מחשבות שאני חושבת, אותן מחשבות מדכאות של "מה הטעם בחיים כי כולנו נמות בכל אופן" שאני חושבת הרבה, בגלי הדיכאון שלי שבאים והולכים, כמו שאמרתי, בגלים.

אבל אני יודעת שלא אתאבד כי המצב שלי לא עד כדי כך נורא.
כי יש מי שיקשיב לי.
יש לי את היועצת, המורה, ההורים, החברים. והם דואגים (החברים הם גם כאלו מסימניה).
וכי יש לי עוד דברים שאני רוצה לעשות: לראות עולם, להוציא ספר, לנסות להתקבל לגלי צה"ל או משהו בתקשורת, לנסות עוד כל כך הרבה דברים...

יש לי במה להיאחז.
אני נאחזת בכך שאני הזכרת שברגע הכי נורא שלי, יש מישהו, אפילו לא רחוק ממני, שנהנה מרגע מאושר.
יש מישהו שקיבל את המבחן שיקבע את עתיד הקריירה שלו, והוא הצליח בו.
יש מישהי שהתנשקה בפעם הראשונה עם זה שאהבה.
יש מישהו בציע קפיצת בנג'י והוא נהנה כל כך.
יש מישהי שרק הולכת בגשם עם חברות וזה מהנה כל כך.
או מישהי חוגגת יום הולדת.
או מישהו, ילד קטן אחד, מקבל את הצעצוע שכל כך רצה.

ויש גם מקרים אחרים, פחות גדולים, סתם רגעים בלי משמעות.
שיש מישהי שמחכה שהרמזור של מעבר החציה יתחלף לירוק.
ויש מישהו שסתם יושב בבית קפה ושותה תה.
ומישהו שעובד במשרד שלו.
ומישהי שמשחקת משחק מחשב אחד.
או סתם עוד מישהי שמתכתבת עם חברה.

אני נאחזת במקרים האלה, במקרים שאני לא מרגישה אותם הרגע, כי אני יודעת שגם לי הם יקרו, הרגעים הטובים האלה. שזו סתם תקופה. ושהכל טוב. ושרק אנסה לדמיין את הרגעים האלה, וארגיש טוב יותר.
וזה למען האמת, עוזר.


אז בספר הזה, הרגשתי שפינץ', תיאודור פינץ', הוא גרסא גברית (וסוטה יותר) שלי. יכולתי להתחבר עם המחשבות שלו, על הימים המושלמים שאינם קורים ועד כמה הוא מיואש מהכל, גם בלי שיהיו לי חיים כמו שלו.
וגם לויולט התחברתי. בהתחלה לא כל כך, אבל אחר כך הבנתי שאני דומה גם לה, במקומות מסוימים.

אז הסיפור מספר על שני הילדים האלו. תיאודור פניץ' הוא נער מדוכא שמכונה על ידי הילדים "פריק", ושלא אהוד כלפי אף אחד. הוא אובססיבי לגבי המוות ואין לו הרבה חברים.
ויולט מרקרי (נראלי שמאייתים את זה ככה) היא מהקצה השני של הקבוצות בבית הספר: היא היתה פעם מעודדת, היא בלונדינית ומקובלת והיה לה גם חבר, אבל מאז האביב שעבר שבו אחותה הגדולה מתה, היא לא מתאוששת מזה ומרגישה שזה אשמתה.
יום אחד, שניהם נפגשים בראש מגדל הפעמון שלבית הספר שלהם, שש קומות מעל האדמה. פינץ' מתכונן לקפוץ משם ולהתאבד (והנאום שלו לפני הקפיצה גרם לי לחיוך קל, כמו שאני תמיד קוראת שהוא מספר על משהו, אם אני יכולה לומר) וויולט גם נמצאת שמה. בגללה או בזכותה, הוא לא קופץ והוא מציל אותה מליפול אבל אף אחד לא יודע את זה שהוא עזר לה ולא היא לו. משהו כזה, אני לא טובה בתקצירים.
בין היתר, יש להם עבודה בגיאוגרפיה של ארה"ב שבה הם צריכים לחקור מקומות במדינה שלהם, אינדינה שכמו שכבר הבנתם, הם מצוותים יחד.
הספר מספר איך הם מתיידדים לאט אלט, איך היא בעצם לומדת לחיות מחדש מאז מות אחותה מפינץ'- נער שבעצם רוצה למות ואיך הם מתאהבים כמובן.

הספר נכנס לרשימה, שכמו שילד מהאתר אמר לי בפעם הראשונה שאמר אותו, "ספר ג'ון גריני".
כמו שבטח שמתם לב בביקורת שלי לערי נייר באנגלית, אני לא מחבבת את ג'ון גרין כי הוא ממחזר רעיונות. ונכון, יש בספר הזה אולי סוג מסוים של העתקה. אבל אני לא רואה את זה.
אני רואה את הספר הזה בפני עצמו ואני חייבת לומר, שנהניתי ממנו יותר מאשמת הכוכבים. אולי זה כי התחברתי יותר לדמויות, אולי זה נראה פחות מאולץ או אולי...אני לא יודעת. אבל אהבתי אותו יותר.
אהבתי את הכתיבה, שהיא משתי נקודות מבט רוב הספר, את המחשבות, את איך שהיא לא מתאהבת בו על הפרק הראשון ועוד הרבה דברים.

אבל

היו דברים שהייתי עושה אחרת.
גם הדחיפה של הפייסבוק לשמה עצבנה אותי כי זה היה כמו פרסומת סמויה של "כדי לתקשר עם הנערה שאתה מחבב, תפתח פייסבוק". בכלל, זה גורם לספר להיות פחות רלוונטי עם השנים.
לא אהבתי קטעים סוטים, כמו כל ספר אמריקאי לאחרונה (הייתי מפרטת אבל עדיף שלא כי זה ספוילר).
ולפעמים הדמויות היו טיפשות.
אבל זה דווקא יתרון במובן מסוים.

וגם למרות שידעתי את הסוף כבר מהתקציר, רציתי לדעת איך זה יגמר כל הזמן ומה יקרה.

אני בטוחה שתתחילו לקרוא לא תבינו מאיפה הסופרת הביאה את הדברים ההזויים (אולי) האלה. אבל אם תלכו לסוף הספר "למכתב מהסופרת" תראו שגם לה היה סיפור כזה בדיוק, שהיא מבינה את זה. ואני חייבת להעריך אותה בגלל זה.
אבל רק אסכם ואומר שנכון, זה לא ספר שייזכר לדורות, זה ספר לרגע. אין בו את המרכיב הזה לספר שייזכר. אבל עדין, אם תראו אותו איפשהו, בעברית אם יתרגמו או באנגלית, אתם מוזמנים לקרוא. כי הוא ספר חמוד בסך הכל על "נער שנקרא פינץ' וילדה ששמה ויולט"
וזה הכל.

"ובתוך שבועיים נעוף שוב,
אולי נזמין אז ארוחה סינית.
את גרמת לי להיות שמח, גרמת לי לחייך".

04-8672222- ער"ן, עזרה ראשונה נפשית

(הסופרת כתבה בסוף המכתב שלה טלפונים לקווים אמריקאים אז כתבתי גם, למרות שלא תצטרכו)

17 קוראים אהבו את הביקורת

אהבת?