ביקורת ספרותית על על זה לא מדברים מאת יוסי קליין

---

הספר נכתב בגוף ראשון ע"י איש ושמו יוסי קליין, אשר קשור לעולם העיתונות ולאחרונה פוטר מעבודתו, הוא מקבל טלפון מפתיע מגרוס אשר נמצא בתפקיד גזבר המועצה של היישוב בו גדל , גרוס למד איתו בכיתה ועכשיו הוא מבקש ממנו לכתוב את ספר היובל במלאת 100 למושבה .
יוסי נעתר להצעה , היות שכתיבה של ספר יובל נורמטיבי משעממת אותו הוא נמשך לחזור לרצח של גניה הירש שהתרחש לפי 30 שנה , כאשר היה ילד, הרצח לא פוענח עד היום ויוסי חושב שיוכל להכניס קצת חיים לספר היובל אם יביא פרטים חדשים על הנושא. זה מכניס עניין לחייו והוא מתחיל לראיין את כל מי שרק אפשר בנושא.

במקביל יוסי מגלה חלקים מחייו עצמם, הוא בן 39, גר בגפו בת"א לא יוצר כמעט קשרים עם אנשים מלבד חברו נוימן שאיתו הוא נפגש מעת לעת . במהלך הספר מגיעות אליו עוד עבודות שקשורות בספרי יובל , ספרי מחזור וכיו"צ וכך הוא מצליח לפרנס את עצמו.

יוסי משחק איתנו הקוראים את המשחק הכפול שבו הוא שם בפי נוימן מה בעצם אפשר לחשוב על הספר , וכך אומר לו נוימן: "תיזהר קליין תיזהר, אל תהיה לי פתאום סופר, כי אתה לא. אתה בסך הכל עיתונאי שמספר סיפור שאין לו סוף. אל תגרר לקלישאות ספרותיות , עוד פעם עיירה קטנה? עוד פעם אנשים מוזרים בעיירה קטנה? תכף תגיד לי שרצח לא מספיק להם , שיש להם גם סוד, סוד איום ונורא? משותף לכולם? נכון? נכון? איך ידעתי! לפי הפרצוף שלך אני רואה שאני צודק. בחייך קליין תעשה לי טובה, לא עוד ספר על עיירה קטנה ועל אנשיה הקטנים, ומי האנשים? אני כבר מתאר לעצמי, לבקביץ' וברקוביץ' ופוצוביץ' ושמוקוביץ' ויאשה וסאשה ... אני הרי מכיר את הסיפורים שלך. הכול ישן עבש, זקן...".
נראה שאלו החששות של קליין עצמו, ובמקום לשמור אותם לעצמו הוא שם אותם בפיו של נוימן. לדעתי קליין השכיל לא להיות במקום שנוימן מאשים אותו בו, הספר מאד אנושי , אין בו קלישאות והוא לא מתפתה ללכת למקומות שיש בעיקר בספרים ולא במציאות.

הספר של יוסי דומה קצת לאישיותו, אין בו דרמות, אין דברים מעניינים במיוחד, אך בכל זאת הוא ספר ראוי, הוא כתוב טוב, הוא מביא את החיים כפי שהם , כתוב בצורה זורמת ובשפה יפה.

אצטט כמה משפטים שמצאו חן בעיני בספר:
"אנה ס' התיישבה, בעצם, התקפלה, פרק אחרי פרק, כמו אולר ישן, לתוך הכורסה הגדולה, והזמינה אותי , בטפיחות רכות על הספה , לשבת לידה. הספה תאומתה של הכורסה, פרחונית ורכה מדי, ואני טובע בה. את המקל החום היא משעינה על דופן הרהיט, שימתין לה שם כסוס שממתין בסבלנות לבעליו."

קליין מתאר את מערכת היחסים שלו עם דורית (מערכת יחסים משמעותית יחידה שהיתה לו):
"דיברתי אליה, כדרכי, במה שאני מגדיר לעצמי כסרקזם יצירתי, והיא הגיבה בחיוך נעים. היא ידעה שמאחוריו הסרקזם שלי מסתתרת בדידות גדולה. דורית התבוננה עמוק בעיני כאומרת: טוב, שמעתי אותך, אבל עכשיו בוא, תשפוך את כל מה שבאמת שיש לך על הלב, הרי בשביל זה אני כאן. ההכלה שלה , בסופו של דבר הרגיזה אותי. רציתי שתתווכח איתי, שתחשוף במילים קשות את היומרות חסרות הכיסוי שלי, אבל הכעס הילדותי שלי התמסמס מול המבט החם שלה. לפעמים היה נדמה לי שהיא מתקשרת ישירות עם האני האמיתי שאני מסתיר בתוכי. כעסתי."

הידידות המוזרה שנרקמת בין הירש לקופמן:
"הכדורגלן האופה הבחין בתיבת השחמט שהיתה מונחת על המדף העליון של ארון האוויר . קופמן הציע פרטיה. הירש שמח לאתגר. תוך דקות הם ישבו זה מול זה ולוח השחמט בינהם. סנטרו של קופמן היה מונח על ידיו השלובות לפניו על השולחן, והוא הביט בלוח בגובה עיני הכלים שלו. הירש אחז בשני קצוות השולחן כמאיים להפוך אותו בעוד רגע, ראשו נע מצד לצד, מוטה קצת לאחור, כגנרל הסוקר מפסגת גבעה גבוהה את מערך הלחימה שלו."

» ביקורות נוספות של ענתי
» ביקורות נוספות על על זה לא מדברים