ביקורת ספרותית על הצד העמוק של האוקיינוס מאת ז'קלין מיצ'ארד
ספר מעולה

---

אני קורא את הספר והוא מעציב אותי ברמה שאיני יכול לתאר.

אני יכול לתאר לכם את תחושת המועקה והמחנק כגוש בגרון החוסם לו את הוושט.

כבר מספר ימים אני קורא לו את הספר הנוכחי , ואני מוצא עצמי עושה הפסקות כל מספר עמודים , וזאת עקב הצורך לעבד את הנמצא

במוחי , ולעכל אותו , והעיכול קשה קשה לו..

הרגש פועם לו ומשתלט עליי ואז אני נעצר לי שוב ושוב.

ולמרות כל העצירות התכופות משהו מכוון את ידיי לפתוח אותו שוב בכדי לגמוע מספר עמודים נוספים וחוזר חלילה.

לא זכור לי מאז התחלתי לפני כ 9 חודשים לכתוב פה ביקורות , שמצאתי את עצמי כותב ביקורת כשאני נמצא רק בעמוד 128 בספר , וזה

בשליש הראשון שלו. ואיך ניתן בכלל לסכם ספר לביקורת כשאתה רק בראשיתו?

אני שואל את עצמי ולא מוצא לכך תשובה , ויחד עם זאת אני מרגיש צורך לעשות זאת ללא הסבר.

הספר מזכיר לי מספר מקרים מזעזעים הקשורים לביצוע פשעים כנגד ילדים מארצינו הקטנטונת.

קודם כל את המקרה של אלי בימשטיין , יימח שמו שחנק וקבר את בתו ביער , והשאיר את האם שבורה ומפורקת.

הספר מחזיר אותי למקרה מרטיט הלב של רוז פיזם שהוכתה למוות , והוכנסה למזוודה ונזרקה למימיי הירקון כאילו הייתה סטייק

מקולקל. קריאת ספר זה מחזיר אותי למקרה הבלתי נתפס של האם הרוסייהשדקרה ושיספה את שני ילדיה בדקירות סכין , כשהאם המזוהמת

והמחוללת הזו מספרת בשחזורה על כך שהבת לאחר בנפצעה מהסכין צעקה לאמא שהיא תפסיק להכאיב לה וכשאני רק נזכר בזה אני מתחיל

לבכות!!!! ואין , פשוט אין מילים אל מול המפלצות הללו..שהשאירו אומה מזועזעת עד עמקי הנפש.

מה שקורה בספר הוא הסיוט בהתגלמות של כל הורה באשר הוא , שילד שלנו יכול פתאום להעלם , וזאת למרות שאנחנו יכולים להשאיר

אותו שנייה/דקה מחוץ לטווח עין , וזה לעיתים מספיק בכדי להכניס הורה שכזה כמתכון לאסון שמשנה באבחה אחת של סכין את החיים

מקצה לקצה. באותו רגע אין יותר חיים , והשמחה הופכת להיות חיים בצל של חיים , המחשבה על כך דיי בה בכדי לסמר כל שערה בגופי

ולגרום לי לרעוד כעלה נידף.

ואיך בכלל ניתן לנחם הורה שילדו נעלם לו , בלי להשאיר סימן/אות חיים , ואיך ניתן בכלל לרפא את הפצע הזה בלב , שלא נדבר על

כך שאיך בכלל ניתן לאחות ולאסוף את עצמך מתהומות הנשייה ולהמשיך לשרוד יום ביומו , למען עצמך? למען ילדך? למען בן זוגך?

איך אפשר להמשיך להאמין באיזושהי השגחה עליונה שמתעתעת בך ומעמידה אותך מול מבחן בלתי אפשרי שכזה?

באיזה אופן ניתן למחול לעצמך על שעשית כזאת טעות והשארת את הילד לשנייה בודדה לבד או עם אח/ות קטן/ה?

אלה הן שאלות ללא תשובה ברורה.

בת קאפדורה היא אם החיה לה חיים רגילים ומשעממים ושגרתיים , אם לבן בן ה 3 , לוינסנט הגדול יותר , ולקרי הקטנה , נשואה

לפט , והיא מתרגשת לקראת פגישת כנס מחזור של סיום לימודים , מתרגשת כאילו הייתה נערה , מתרפקץ לה על זכרונות אחרים של

נעורים , והיא לוקחת עימה את ילדיה , בפגישה המתרחשת היא מאבדת מעט מהחדות שלה כאם וחוזרת ולו לרגע אחד להיות אותה נערה

הנפגשת עם חבריה הנשכחים , ולדקות הבודדות הללו בו היא משאירה את בן הקטן עם וינסנט שכמובן לא שם לב כלל לאחיו , קורה

הדבר ממנו כולנו חוששים... בן נעלם , ומאותו רגע גם חייה נעלמים . היא נכנסת לטירוף והופכת לצל של עצמה , אומנם חיה אך

כקליפה ריקה מתוכן. ומי אני שאשפוט אותה על כך?

ספר חובה!!! ושאף אחד מאיתנו לעולם לעולם לא יצטרך להתמודד עם מקרה שכזה!!!!

» ביקורות נוספות של arti
» ביקורות נוספות על הצד העמוק של האוקיינוס