אי אפשר לקרוא אותו מהר. גם לא לאט, כי אז את עלולה לחשוב שאת סתם לא זוכרת. אבל מגיע איזה רגע שבו את מחליטה לשחרר, כי יש לך זכרון לא רע וגם ה common sense בדרך כלל בסדר, ואת מחליטה שיש פה כוונה, שלא תמיד תדעי במי מדובר ואיך כל אחד קשור לכל אחד אחר, ואת מאפשרת לעצמך לקרוא את זה כמו שזה והכל בסדר.
בהתחלה מאד אהבתי אותו, את הספר. אחר כך פחות. טוב שחיכיתי קצת לפני שהתחלתי לכתוב, כי לקח לי זמן להבין כמה הספר הזה טוב.
בזה שהשפה פנטסטית מבחינים מיד. והיא לא סתם יפה, היא משתמשת בכל היכולות של השירה, עם דגשים וחזרות, ועושה את זה ככה שזה מענג. אבל זה לא מספיק, שפה יפה, יש פה משהו הרבה יותר עמוק.
איך כותבים על גרמניה במאה העשרים? איך אפשר בספר שהוא לא ספר היסטוריה וגם לא ארוך במיוחד, אפילו קצר, להכניס את כל זה, את העולם האידילי לכאורה של סוף המאה ה 19 ואת הנאציזם והקומוניזם והאיחוד שבא אחרי הקומוניזם ולעשות מזה משהו שיש לו עמוד שדרה ושאפשר לראות דרכו את התרבות ואת האנשים?
ג'ני ארפנבק מצליחה. חלקת יער שנבנה עליה בית, בית גרמני, וגרים בו גרמנים שאין להם שמות אבל יש להם משפחה וילדים והם עוברים אליו וממנו, בכל פעם אנשים אחרים, לפעמים אפילו יהודים, ואז דווקא יש להם שמות, אולי כי הם ימותו אנונימיים, ולפעמים הבעלות פרטית ולפעמים היא ציבורית, אבל הבית תמיד נשאר והגינה תמיד נשארת והעונות מגיעות בקצב קבוע וצריך לגזום כשצריך לגזום ולהשקות כשצריך להשקות ובתוך כל הדומם הזה, שרק הולך ומזדקן לאט לאט לאט, נשמעים רק ההדים של גרמניה של המאה העשרים ואולי דווקא בבית השקט הזה, לחוף אגם, נוצרת איזו בהירות ואיזו הבנה ממוקדת של מה זאת גרמניה ומי הם גרמנים.
זה ספר לא פשוט, קצת אבסטרקטי, אבל כשמצליחים לראות מבעד לערפל, הוא מצויין.
















