ביקורת ספרותית על תאומות ושקרים מאת אודרי ניפנגר
בזבוז של זמן

---

בשלושת הרבעים הראשונים של הספר הוא הצדיק לחלוטין את אפס הציפיות שתליתי בו.
ואז בא הרבע האחרון ושינה הכל: מספר רדוד ומשעמם, הוא הפך לספר ממש ממש גרוע.

כן, הגעתי אל הספר עם אפס ציפיות.
נכון, אהבתי את אשתו של הנוסע בזמן, הספר הראשון של אודרי ניפינגר.
אבל הייתי גם מאוד מודעת לפגמים שלו, ולכן הנחתי שגם אם מחברים את הסיכוי שניפינגר השתפרה באחד התחומים בהם היא נפלה בספר הקודם ואת הסיכוי שהקסם שהתרחש שם יתרחש שוב והספר יהיה מוצלח למרות הפגמים - עדיין מגיעים למשהו ששואף לאפס.
כל הביקורות שקראתי על הספר הצביעו בכיוון הזה.

אבל קראתי בכל זאת.
יש לי אחיות תאומות, והעובדה שבמרכז הספר עומדות תאומות משכה אותי לקרוא אותו.
בתחילתו, אפילו מצאתי כמה תיאורים, שמץ של תובנה, שנראו לי אמיתיים או מעניינים, בהקשר הזה - של תאומות.
אבל הספר המשיך והמשיך.
כמו שהבטיחו לי הביקורות -
הוא היה רדוד, ומשעמם.
הדמויות היו שטוחות.
הוא התפרס על פני יותר מדי נושאים ודמויות.
והיתה בו רוח רפאים, שזה עניין שקשה מאוד לטפל בו באופן חינני אם הספר מיועד לקהל שעבר את גיל עשר ואם הוא לא הארי פוטר.
רוח רפאים כלואה ומסכנה שבזבזה עשרות עמודים בספר בניסיונות משמימים ליצור קשר, ובסוף מצאה דרך אלגנטית (טוב, נו, אם יש לכם בבית מספיק אבק בשביל לכתוב עליו מסרים ברורים אולי קשה לקרוא לזה "אלגנטי") וקיבלה אמון מלא ממאזיניה (מילה לא מדוייקת. מתוקשריה?) מהרגע הראשון.

קראתי בעצלתיים, שקלתי לנטוש כמה פעמים במהלך הדרך, מה שהחזיק אותי זה בעיקר המחשבה על הביקורת שאכתוב עליו כאן... והרצון לדעת מה יקרה לתאומות.
טוב, היה עדיף לא לדעת.

כי אז הגיע החלק האחרון של הספר, וכל מה שהיה רדוד ומשעמם התכנס לכדי סוף שבכדי להיות "סוף מפתיע", היה חסר הגיון, חסר טעם ומעצבן.
מצטערת, יהיו פה ספוילרים.
רוב הספר מתאר את התאומות ג'וליה וולנטינה המגיעות ללונדון לשנה בעקבות צוואתה של דודתן, אחותה התאומה של אמן שהורישה להן את רכושה בתנאי שיגורו שנה שלמה בדירתה, ואת הקשרים שהן טוות עם השכן הסובל מטורדנות כפייתית ורוברט - השכן שהיה אהובה של אלספת, דודתן.
ואז מגיע הסוף וממטיר עלינו טוויסטים וסודות כאילו נזכר שהוא בעצם סרט אימה עם כמה שלדים בארון שצריך לזרוק על הצופים לקול צלילי תופים וצעקת "בו!"
אז יש את "הסוד הגדול" של התאומות מהדור הקודם.
כן, היה די ברור שהתאומה שגידלה את הבנות היא לא אמן האמיתית, אבל המשולש שיצר את הסיטואציה הורכב משלושה בני אדם שהתנהגו בצורה בלתי סבירה באופן קיצוני כל כך שאין לה שום הסבר אפשרי חוץ מאשר - כדי להפתיע את הקוראים בסוף.
היתה את ולנטינה, שהתחילה לנער מעליה את שלטונה של אחותה ועשתה עבודה לא רעה בכלל ואז הגיעה למסקנה שמשורה ישחרר רק המוות. למה? נו, כי יש רוח רפאים בסביבה והגיע הזמן שהיא תעשה משהו חוץ מלהיכנס ולצאת ממגירות ולקלקל טלויזיות, לא?
כשלונה של אלספת להחזיר את החתולה שהרגה לתחיה לא הרתיע את ונלטינה, ואלברט ואספלת שיתפו פעולה כי הם הגיעו למסקנה שלולנטינה יש נטיות אובדניות. מה הוביל אותם למסקנה הזאת? לא ברור. ואם החשש הוא שולנטינה תהרוג את עצמה - למה ללכת על התוכנית של לכתחילה במקום פשוט לשמור את יכולותיה של אלספת למקרה הקיצון הזה? לא ברור.
ואיך חשבה ולנטינה להתמודד עם הקשיים הביורוקרטיים שיקרו על דרכה לאחר חזרתה לתחיה? אף לא רמז. היה אפשר לחשוב שאודרי ניפינגר שכחה מהעניין הזה של הביורוקרטיה, לולא היא הזכירה אותו בעצמה כשרוברט אמר לאלספת שהיא לא יכולה לצאת מהארץ כי אין לה דרכון. מה לגבי ללדת ילד? אם היו לה שם קשיים ביורוקרטיים - הספר דילג עליהם. הרי הגענו כבר לסוף, ההפתעות מאחורינו ואת מי מעניינים הפרטים.

ומה למדנו על הקשר בין תאומות?
ובכן, ג'וליה סירבה להניח לולנטינה לנהל את חייה באופן עצמאי, ולנטינה התמרדה, ולא תמיד בחביבות, ועל כן נגזר דינה למות.
כמתה, היא אכן מרגישה משוחררת ומאושרת. אידילי. כלומר, בדתות מסויימות.
במותה, העניקה ונלטינה לג'וליה אחותה חיים עצמאיים. מגיע לה, לא?
לאלספת ורוברט, לעומת זאת, מגיע גיהנום קטן משלהם על הדברים הנוראים שעוללו. מסתבר שלהיות שותף בהרג של בחורה בעלת נטיות אובדניות בלתי מוכחות זה בעצם לא מעשה נאצל כל כך.
על הדרך נענש גם הבן הקטן שלהם, שלא עשה כלום לאף אחד, אבל מוטל עליו, כנראה, להוכיח נקודה פסיכולוגית או סתם להוות אנלוגיה ספרותית לאבא שלו, שגם הוא, כמה פואטי, ננטש על ידי אביו.
בקיצור, ספר רע ומיותר, שחבל שלא נטשתי באמצע.

» ביקורות נוספות של רויטל ק.
» ביקורות נוספות על תאומות ושקרים