כשאמא שלי ילדה את אחיותיי התאומות הדבר שהכי העסיק אותה היתה איך ליצור נפרדות ביניהן. לכן היא בחרה להם שמות שלא מתחברים ולא מתחרזים, ולא קשורים זה לזה. היא גם הלבישה אותן תמיד בבגדים שונים, ולא הרשתה להן להחליף. סוגיית בית הספר היתה קשה, כי בבית הספר היסודי במקום שבו גרנו היתה רק כיתה אחת בכל שכבת גיל. אז הן למדו יחד, אבל החוגים היו נפרדים. כשהן גדלו - המגמה נמשכה. מוזמני הבת מצווה, למשל, קיבלו הודעה חד משמעית להביא שתי מתנות נפרדות, או לא להביא בכלל. ועם כל זה גילינו לאחרונה, בעת ניסיון לשחזר תמונות ילדות, שהנפרדות היתה בעירבון מוגבל. תמונות הילדות המוצלחות שלנו כוללות את שתי התאומות יחד, או אף אחת מהן. מזה ראיתי עד כמה עמוק הצורך שלנו לזהות יחד אנשים שנולדו יחד כאדם אחד, או לכל הפחות כשני שכפולים זהים.
על כריכת הספר "תאומות ושקרים" מופיעים שני ראשים של נערות, ששערותיהן נקלעו יחד לצמה אחת. ולנטינה וג'וליה, זוג אחד מזוג התאומות בספר נראה בדיוק ככה. הן עושות הכל יחד, מתלבשות אותו דבר, פורשות מהלימודים יחד, ועוד. כשהדודה המסתורית שלהן מורישה להן את הדירה שלה שמעבר לאוקיינוס, הן נוסעות לשם יחד, ועל זה בעצם הספר. בבניין שבו שכנה הדודה הן פוגשות באנשים מוזרים - ברוברט, שהיה בן הזוג של הדודה, והוא לא מצליח להשתקם מאבלו. לא שהדוקטורט שהוא כותב על בית הקברות ששוכן בצמוד לבית מקל עליו. וכן נמצא שם מרטין, הסובל מהפרעה טורדנית כפייתית שמקשה עליו את החיים וגרמה לאשתו מרייקה לברוח ממנו ולעזוב להולנד.
עד כאן - טוב ויפה. לא בהכרח עמוק, אבל יכול היה להיות ספר א-לה מייב בינצ'י שמספר איך צעירות תמימות ובתוליות לומדות להכיר את החיים והעולם, בסביבה זרה, אך נטולת רעים. אלא שניפנגר מפספסת את כל הקטע. סוגיות הנפרדות של התאומות, קשרי משפחה סבוכים, מחלה קשה, אבל שלא מתאחה, והתמודדות עם או סי די, הן סוגיות טובות דיין למלא ספר שלם. אין צורך, וזה באמת היה מיותר, לערב כאן הישארות הנפש ורוחות רפאים. ברגע שזה קרה, העלילה השתטחה והתפספסה. הדמויות לא הצליחו לפתח עומק, כל דיון נשאר על פני השטח, והמטפיזיקה השתלטה על כל חלקה טובה. סיימתי את הספר בתחושת - מה היא רצתה כאן בעצם.
רבים מהסוקרים לפני הביעו אכזבה לאור הספר הקודם של אותה מחברת, הלא הוא "אשתו של הנוסע בזמן". אבל אני לא התאכזבתי, כי גם מהספר הראשון לא מאוד נהניתי. אלא שבעוד המסע בזמן היווה נושא מעניין מזווית לא מוכרת, מה שחיפה על הבעיות הנרטיביות הלא פשוטות שבו, הלא שנושא רוחות הרפאים כבר נידון בכל כך הרבה ספרים, שגם מקסם החידוש חסר.
ולסיכום - לא מומלץ.


















