את הספר הנוכחי קראתי בעקבות הספר "כבוד" של אליף שפאק.
גם בספר "הממזרה מאיסטנבול" שפורסם בארץ ב-2008, אליף שפאק עוסקת בפרונקל היסטורי של העם הטורקי-השואה הארמנית. כמו בספרה "כבוד" אליף שפאק "אומרת" "מספרת" "זועקת".
בספר הזה נארג סיפור משפחתי שפרוס כמפה על שולחן, עם מנהגים, אמונות טפלות, קונפליקטים בין המודרניזציה למסורת, וכל המרקם יחדיו ז-ו-ע-ק.
לב ליבו של הסיפור הוא לא רק התיעוב והשנאה, הקיימים בין הארמנים לטורקים, וההשלכה על הדמויות בספר, אלא ההתמודדות של הדור הצעיר, עם נושא שהעם הטורקי מנסה להשתיק ולהסתיר.
שתי דמויות מרכזיות יש בסיפור הנוכחי: אסיה הטורקיה מאיסטנבול שגדלה בצל נשים, ואינה יודעת מיהו אביה. אסיה נולדה לזליחה קזאנג'י שמתוארת כבעלת שיער מקורזל, בגוון שחור עורב, עיניים ירוקות, חדורות תבונה ואישיות פרובוקטיבית.
אגב גם האם של אסיה זליחה, גדלה בצל של נשים. אחותה של זליחה-באנו הכניסה כל דבר לפה. האם-גוצ'לאום מתוארת כצאר רוסי, ג'ווריה- האחות האחרת מורה להיסטוריה טורקית, בבית ספר פרטי, ואכלה תמיד ארוחות בריאות ומאוזנות, ופרידה-אחות נוספת נחשבה לבעייתית, וכילדה הייתה מנותקת, מוזרה וחולנית. פרידה לא גילתה עניין בדבר, מלבד שיעורי גיאוגרפיה, וחיבור לאסונות, עד כדי כך שקראה כל יום את העמוד השלישי של הצהובונים, המדווחים על תאונות ואסונות למינהן.
במשפחת קזאנג'י לא היו גברים. הסב נפל ומת בגיל 60, הבן הלך בדרכו של אביו, ומת מהתקף לב לפני יום הולדתו החמישים ואחד, כך שתוחלת החיים של הגברים במשפחה התקצרה מדור ולדור. כיוון שכך את מוסטפה הבן "העיפו" לארצות הברית.
הדמות השנייה-ארמאנוש או אמי, כפי שנקראה על ידי האם. ארמאנוש היתה ביתה של אם אמריקאית ואב ארמני. האם היתה "אנטי-ארמנית" מוצהרת, לאחר שהתגרשה והתחברה לגבר טורקי – מוסטפה, ולו רק מתוך נקמה במשפחת בעלה שהיה ממוצא ארמני.
ארמנוש מתוארת כיפיפייה, שותפה ופעילה בפורום של ארמנים צעירים, ובהשפעתו של אותו פורום, היא מחליטה לצאת למסע של חייה, ולגלות את שורשי המשפחה, כדי להסיר את הלוט ולהבין, מה עומד מאחורי השואה הארמנית?
כל אחת מהגיבורות, אסיה וארמנוש בוחרות לבצע מהלך הפוך האחת מהשנייה. ארמאנוש חפצה לחשוף את העבר, ואסיה נמלטת ממנו, בדיוק כמו שהעם הטורקי, עדיין וגם כיום, מתכחש לשואה הארמנית, שנרצחו בה כמיליון וחצי ארמנים.
לאורך כל הנובלה, מטיבה אליף שפאק, להאיר את הטענות מזוויות שונות, ואסיה מנסה לגשר על הפער... "אני כן מכירה באובדן ובכאב שלכם"... אני מניחה שזה אולי אחד ממיני המשפטים, הארוגים בספר שהרגיזו את הקוראים הטורקים.
אליף שפאק בחרה בסימבוליקה מעניינת, היא בחרה להציב "נערה ממזרה", שאינה יודעת מיהו אביה הביולוגי, והיא גם זו שמייצגת את העם הטורקי, הנדרש להכיר במעשיו של האב...
אליף מטפלת בסוגיה ובקונפליקט הטורקי-ארמני, כבכוס בדולח אבל זועקת... בדיוק כמו יין יבש, אך משובח שמותיר לעיתים צריבה ...
השנאה בין שני העמים, כל כך טמונה עמוק, שכאשר חברתה הארמנית של ארמאנוש, פוגשת רחוב בשם "טורק" בסן פרנסיסקו, היא נעמדת על רגליה האחוריות. רק אחרי שארמנוש מסבירה לחברתה, שמדובר ברחוב ע"ש פרנק טורק, שהיה עו"ד וראש העיר השני, ובעל מקום של כבוד בהיסטוריה העירונית- נחה עליה דעתה.
הספר שופע בתיאור של טעמים ומאכלים מסורתיים, ויש אפילו מתכון ל"אשורה", שיש לו משקל בסיפור הזה.
עוצמתו המיוחדת של הספר, הינו החיבור ההיסטורי והפוליטי הרגיש, וחידודו מול העולם. שני צדדים יש למטבע הזה: הצד "הזוכר" ומאידך גיסא הצד "המכחיש".
אני מעריצה את אליף שפאק, על אומץ ליבה והתייצבותה מול האמת. היא בהחלט הטיבה בחיבור של ארמנוש ואסיה-שאינה מהססת לחשוף את הסוד המשפחתי ש"קושר" בין שתי המשפחות.
אליף מרבה לתאר את איסטנבול המבעבעת, התוססת והגדולה, עם ניחוחות הקפה וריחות המטבח, בעזרת דמותה של ארמאנוש. אין לי צל של ספק, שתיאוריה נכתבים כגעגוע לילדותה שלה.
לטעמי היה אפשר לקצר מעט את הספר. בנוסף היו קטעים שאני אישית פחות אהבתי. קצת הפריע לי שהספר רצוף במאכלים לא מוכרים, והיה נחמד אם לקורא הישראלי, ניתן פירוש בתחתית העמוד או בסוף הספר. הטעמים והאוכל קיבלו מקום של כבוד בספר הזה, עד כדי כך שאפילו לפרקים ניתנו שמות כמו: קינמון, פיסטוקים ועוד.
כשסיימתי לקרוא את הספר, אחזה בי תחושה, שהסופרת בחרה לזרוק על השולחן את כל מה שיש לה במזווה. המנה הראשונה הוגשה יחד עם הקינוח, והמנה העיקרית הצטרפה אליהן בין לבין. יש כאן מעט גודש של חוויות ואירועים רבים, שיוצרים תחושה של בלילה מעט עמוסה.
בעקבות הספר הזה, אליף שפאק הואשמה בפגיעה בשמה הטוב של טורקיה. התביעה טענה שהספר עוסק ברצח העם הארמני, ועקב כך פוגע ברגשותיהם של הטורקים, שעד ימים אלה מכחישים את השואה הארמנית.
התביעה התבססה על המשפט שנאמר על ידי אחת הדמויות: "ניצולי הטבח שאיבדו את כל הקרובים שלהם בידי הקצבים הטורקיים ב-1915". חבר השופטים זיכה את אליף שפאק מחוסר ראיות, ופס"ד זה היווה הישג לתומכי זכויות האדם והדמוקרטיה בטורקיה.
לסיכום: הספר מורכב מלזכור או לשכוח, וכפי שנרשם על גבי הכריכה: ו"במתח שבין הצורך לבחון את העבר לבין התשוקה למחוק אותו". אני בהחלט מסכימה עם המשפט: ש"בשני הצדדים יש הרגלים שצריך לשנות".
הספר מומלץ, אם כי בטמפרטורה נמוכה מהספר "כבוד" שלטעמי משובח.
לי יניני
נתונים:
שם הספר: הממזרה מאיסטנבול- The Bastard of Istanbul
שם הסופר/ת: אליף שפאק- Elif Shafak
שפה מקור: אנגלית
תרגום: קטיה בנוביץ'
ז'אנר: פרוזה תרגום
מספר עמודים: 348
הוצאה לאור: כנרת, זמורה ביתן, דביר
שנת הוצאה: 2008