גונר הוטונן, אלמן, עובר להתגורר בכפר פיני נידח, בצפון לפלנד,
הוא רוכש טחנת קמח ישנה, שיצאה מכלל שימוש.
הוטונן, בעל ידי זהב, משפץ את הטחנה ומתחיל להפעילה לפרנסתו.
שכניו, אנשי הכפר, חשדניים לגביו.
הוטונן, איש מלאכה חרוץ, משפץ את המנסרה הצמודה לטחנתו,
משפץ את טחנת הקמח ואפילו מקים גינת ירק בעזרתה האדיבה של
היועצת החקלאית החדשה של הכפר - סנלמה קירמו. שהופכת לחברתו הקרובה.
הבעיה של הוטונן היא שמידי פעם הוא חש שהוא חייב לשחרר יללה ארוכה וצורמנית מגרונו,
דבר הגורם לו לעימותים בינו לבין הסביבה הכפרית שבתוכה הוא חי.
לשכניו אין סובלנות ויכולת הכלה לאדם חריג. הם פועלים בכל המרץ להרחיקו מסביבתם.
מומלץ בחום.

מרתק אותי לקרוא ספרים של סופרים מעמים לא מוכרים. מרתק אותי לנסות לפענח את הקודים השונים של תרבות אחרת, הנזרעים בספריהם. חוץ מספרו הקודם שתורגם של פאסילינה, "שנת הארנב" לא זוכרת שקראתי ספרות פינית. אנחנו נוטים להתייחס לספרות הסקנדינבית כמכלול, אבל יש הבדלים שאני לא יכולה להגדיר בין ספרות נורבגית, שבדית, דנית וודאי לפינית. נראה כאילו פינלנד - שכל מה שאני יודעת עליה הוא שהיא בעלת אוכלוסייה קטנה (כמונו, בערך...), דיכאונית ועקשנית (היא חייבת להיות דיכאונית ועקשנית עם מזג האוויר הזה...) שעברה כמה מלחמות קשות ונשארה עצמאית - אמנם מאויימת על ידי חזקים ממנה - עם ערבות ויערות לא נגמרים, שלג וקרח, וחושך רוב השנה...

גונר הוטונן הוא טוחן חסון שקנה טחנת קמח הרוסה אחרי המלחמה והתיישב כזר בכפר הצפוני. הוא חרוץ, בעל תבונת כפיים - הוא יכול לתקן ולבנות כמעט כל דבר. הוא צנוע ומסתפק במועט ומחיריו הנמוכים ומפתים את האיכרים לטחון את החיטה שלהם אצלו. הוא קושר קשרים בקהילה החדשה שלו. אבל יש לו מגרעת ענקית: הוא מיילל. כשהוא מתלהב, כשהוא עצוב. כשיש אנרגייה שהוא צריך לפרק. הוא מיילל בקולי קולות, כמו חיה. הוא מפחיד את הכלבים בכפר - הפוצחים במקהלת נביחות, ומטריד את האיכרים הישנים. וחוץ מזה הוא מחקה את תנועות ומנהגי חיות הבר, ולפעמים מעליב את הכפריים שחושבים שהוא עושה מהם צחוק. [בעולם שלנו, מרובה התסמונות והרופאים המומחים מן הסתם היו מאבחנים אותו כסובל מטורט, נותנים לו איזה תרופת הרגעה וסוף לסיפור] אבל באותו כפר שכולם-מכירים-את-כולם פשוט לא יתכן שמישהו יילל סתם כך ויפריע את מנוחת השכנים. וכך מתגלגל הוטנן לאישפוז פסיכיאטרי, לבריחה ולהפיכתו למתבודד ולנרדף על ידי בני אדם - רובם בכוונות זדון.

הסיפור קולח, מסופר עם הרבה הומור לעתים אירוניה, לעתים סרקזם. פאסילינה מותח פה ביקורת על החברה שאינה סובלנית לשונה, על בעלי השררה, המנסים להשתרר כי הם יכולים, על החוקים המאפשרים לכלוא מישהו שלא פשע "לטובתו", להחרים את רכושו ולצוד אותו כפי שצדים חיית פרא. למרות שהסיפור מצחיק מאד לפעמים, לא נראה לי שפאסילינה היה משועשע כשכתב אותו. נראה שהוא חש חסר אונים כגיבורו הנלחם לאורך כל הסיפור מול כוחות עדיפים, על הצדק שלו ומסרב להיכנע.

ספר יפה, משעשע ועצוב מאד כאחד ונוגע ללב.
זהו סיפור על אכזריותם של אנשים מהוגנים ונאורים בעיני עצמם כלפי זר מקרוב זה בא, מעט משונה ומהיר חימה, אך מעורר השראה והערכה בדרך ייחודית לו.
תיאורי החריצות, הכישרון המעשי ותבונת הכפיים של הוטונן, גיבור הסיפור, הזכירו לי את רובינזון קרוזו וגם את "ברכת האדמה" של המסון. גם ההתאכזרות המכוערת, הבלתי נסלחת, כלפי גיבור הספר הזכירה לי ספר אחר - את "ז'אן דה פלורט" המופלא של מרסל פאניול.
לפאסילינה יש סגנון כל כך נעים וקל לקריאה, גם הודות למתרגם המחונן רמי סערי, והוא שומר על נימה מבודחת ואוהבת אדם לאורך כל הספר. נדיר למצוא אהבה כזו של סופר לגיבור ספרו.
סוף הספר מקסים. בצר לגיבורו, פונה פאסילינה ל"פתרון" סמלי-אלגורי מעורר מחשבה.
יופי של ספר.

"אולי קונרי, תעשה בכל זאת בשכל אם תמכור את הטחנה ותעבור לאמריקה. עד כמה ששמעתי, באמריקה הטירוף הוא לאו דווקא מגרעה, ומשוגעים מסתובבים שם חופשי. שם אף אחד לא ירדוף אותך, בתנאי שתעבוד כמו חמור". כך אומר שוטר הכפר פורטימו, מהדמויות הבודדות מהרשויות שיש בהן אנושיות - מעבר להיבטים פיסיולוגיים, לגיבור הסיפור גונר הוטנן, הוא הטוחן המיילל. יש שיגידו, ואסכים עימם בחפץ לב, כי הוא תיאור נאמן של אמריקה. אבל יש בו גם היבט קודר, הנראה לי לצערי הרב כתקף, המשקף את הנגטיב והוא חוסר הסובלנות בפריפריה האירופית כלפי השונה והזר.

אכן הטוחן מוכיח כי הוא מוכן "לעבוד כמו חמור" אבל הוא גם שונה. אפשר שהיותו זר המגיע לחברה סגורה מעצים את המיאון של החברה השמרנית לקבל את השונה. מכאן בונה פאסילינה עלילה בנויה היטב, המתפתחת על פי גזירת גורל, פרי מפגש בין חברה אטומה לאינדיבידואל יוצא דופן. התעמרות החברה בהוטונן דוחפת אותו למעשים שרק מחריפים את תגובת החברה וחוזר חלילה.

אך זהו רק היבט אחד של העלילה. פאסילינה מתאר גם את המצע הרעיוני להתנהלותו של כל צד. כך, הוטונן נכנס לבנק חמוש ברובה ודורש שישולמו לו כל חסכונותיו, שאותם סירב מנהל הבנק לתת לאהובתו של הוטונן בטענה שמשפטית אין לתת כסף להוטונן בלי אישורו של האופוטרופוס שמינו הרשויות. האם הוא שודד (לפי מנהל הבנק והרשויות) או אדם העומד על זכות הקניין, הרי אינו מבקש אלא שישולם לו הכסף השייך לו, ואף לא אגורה יותר ( על פי הוטונן).

העלילה מתרחשת בפינלנד המתאוששת מן המלחמה, בתחילת שנות ה-50 של המאה הקודמת – אימיה מוזכרים פה ושם כמו גם העול הכלכלי הכבד שהושת על פינלנד המנוצחת. אבל הקשרי הזמן והמקום נשארים ברקע ואינם משתלטים על העלילה. בעיני זה שילוב מוצלח: הוא נוטע את העלילה בהקשר מוצק של זמן ומרחב, המפעפע לתוכה, אך לא משתלט עליה.

הוטונן לא לבד. סנלה קיירמו, היועצת החקלאית החיננית (גם היא זרה ולפי התיאורים של המחבר גם לא כל כך קונבנציונלית) מתאהבת בו; פיטיסיארווי, הדוור, שתיין מועד, כורת איתו שותפות ההופכת לברית איתנה. האם ידידיו אלו יצליחו לגשר בין החברה לבין האינדיבידואל המוזר? פאסילינה מכניס את הקורא לעולם המיוחד שבנה במיומנות רבה. העלילה מתנהלת באופן הגיוני נוכח טירוף המערכות בחברה (חלק מאירופה,להזכירכם, לא חלילה עולם שלישי).

אבל בניגוד לחברות אנושיות שהניחו לטיפוסי שוליים לנדוד לארץ בלתי נושבת (כמו נזירים מתבודדים, סגפנים וכיוא באלה). החברה בכפר סוקוסקי לא מסתפקת בכך והיא ממשיכה לרדוף את הוטונן גם ביערות ובשולי הביצות אליהן נמלט. תיאורי המרדפים אחריו הזכירו לי את הסרט המצויר "היפה והחיה" או לחילופין גרסה מודרנית של ציד מכשפות (פיתוח אירופי מפואר גם הוא...).

הדמויות בנויות נפלא: הוטונן, סנלה קיירמו, היועצת החקלאית ועוד מספר של דמויות אחרות: ארוינן, רופא הכפר, הפולה, סוכן הנדל''ן הממולח, הפסיכיאטר בבית החולים לחולי נפש ועוד.

תהיתי כיצד יבחר פאסילינה לסיים את הסיפור. גם כאן פאסילינה לא מכזיב – הוא בחר סוף מהאגדות (תרתי משמע).
לסיפור מצורפת אחרית דבר תמציתית ומעניינת מאת רמי סערי.

השורה התחתונה: סיפור נפלא, רוויי הומור דק, אמיתות כאובות, תיאורי טבע מקסימים, דיאלוגים מבריקים בפשטותם האירונית. לדעתי, סיפור שיש להניח לו לשקוע בתודעה לפני שמעריכים את איכויותיו במלואן. לאחר מכן - חמישה כוכבים ללא היסוס.

לכל אחד יש מוזרות, שאם הוא לא היה מסתיר מרוב הבריות- היו חושבים אותו למשוגע. בואו נודה בזה, כולנו קצת משוגעים, כל אחד בדרכו. יותר מזה- כולנו מכירים את הבחור הזה שכולם חושבים שהוא על גבול הבעייה הנפשית, אבל הוא רואה את עצמו רגיל לחלוטין. ואולי הוא באמת רגיל?

גיבור הספר שלנו, הוטנר, הוא רגיל לחלוטין. הוא קצת אוהב ליילל, לא משהו שמזיק לסביבה יותר מידי. הוא אפילו מודע לבעייה שלו, ככה שהוא באמת שפוי נורמאלי. אחד האדם ממש.

לא אצל אנשי הכפר. בעיניהם הוא משוגע פסיכופט רצחני, המאיים על כל אנשי הכפר. לכן הוא נרדף לאורך 200 עמודים, ולאורך היערות המרהיבים של פינלנד. אנחנו הקוראים מגלים אמפתיה כלפיו, הוא ללא ספק בחור חביב עם שגעונות קלים- ואנשי הכפר מגלים שנאה יוקדת כלפיו.

למרות האמת הצועקת מבין דפי הספר, הוא קצת שיעמם אותי. הוא מורכב מהרפתקאות קטנות יותר מידי, ולא בונה מערכת יחסים מורכבת בין אף שתי דמויות- אפילו לא בין הוטנר לאהובתו. לא ברור אם היא אוהבת אותו או מרחמת עליו, או אולי שניהם בו זמנית.

ספר חביב, נקרא מהר- אך לא יצירה ספרותית מרשימה יותר מידי.

אני אמנם אוהב מאוד ביוגרפיות וספרי היסטוריה אבל לעתים קרובות אני קורא "סתם" סיפורים של ספרות יפה. כך גם הסיפור הזה שמביא אותי אל נופיה ואקלימה של פינלנד שכל כך שונים ממה שאנו מכירים כאן בארץ... זהו סיפורו של אדם בודד מוזר וחריג בסביבה כפרית וקרתנית שאיננה מוכנה לקבל את מוזרויותיו. מעולם לא קראתי את ספריו של ארטו פאסילינה אבל הספר הוא קריא מאוד ויש בו הומור ציני ותחושה של עוול שנעשה ל"צדיק" (אם כי גם הוא לא לגמרי "צדיק") שהזכירה לי את הספרים של דיקנס... אם רוצים, אפשר למצוא פה גם גם איזשהן תובנות כיצד מתייחסת החברה אל האדם החריג וכיצד הוא מצדו מתייחס אליה... יש פה גם תרגום ללא דופי משפה נדירה (פינית) של רמי סערי שגם מביא בסוף הספר מאמר קצר אודות הסופר הנ"ל. בסך הכל ספר טוב שנהניתי לקרוא.

ספר קצת שונה מהספרים האחרונים שנפלו לידיי בתקופה האחרונה. לדעתי מי שאהב את הספר "שנת הארנב" יתאהב גם בספר הנוכחי.

ארטו פאסילינה מגולל עלילה המביעה מחאה, ומעוצבת כאגדה נגד החברה, הממסד ואי קבלת השונה והמובדל.

אחרי מלחמת העולם השנייה, גונר הוטונן רכש טחנת קמח ישנה, שעמדה בשיממונה משנות השלושים בסוקובסקי המנומנמת שבלפלנד.

גונר מתואר כאיש גבוה, עם שיער חום, סנטר גדול, אף ארוך, מצח גבוה ועיניים שקועות וגדולות. לטענתו הוא הגיע לסוקוסקי שבצפון פינלנד, אחרי שטחנתו הקודמת נשרפה יחד עם אשתו. למרות שרשם הקהילה סיפר שהוא בכלל רווק. האמת לסטאטוס שלו לא התבררה עד לתומה.

גונר הוטנן בעלי ידי זהב תיקן כל דבר, ויחד עם זאת היה איש משונה. ככל שהיה בעל כישרונות זה לא עזר לו. החברה השיגה את שלה, ולא הטמיעה אותו בחברתה. למה?

שכניו ראו בו כמשוגע בגלל מצבי הרוח הקיצוניים שלו. לטוחן המיילל היה כשרון לחקות חיות יער, עד כדי כך שאנשי הכפר לא הצליחו להירדם בלילות. האיכרים שנזקקו לשירותיו קשקשו בזכותו, עד אשר גם הצד האינטרסנטי התמוסס לו... עמוד 12: "בסוף נתרגל גם לזה",... "הוא אולי משוגע, אבל מנסר קרשים טובים והוא גם לא יקרן." ..."חוץ מזה הוא הבטיח שיתקן את הטחנה, אז עדיף לא להרגיז אותו, שחס ושלום לא יעזוב ויחזור לדרום."...

לעיתים גונר היה מדוכא עם מבטים נוקבים ועגמומיים, ולפעמים עליז, צוחק, צוהל, שועט ברגליו בפראות, מספר מעשיות לא הגיוניות ומיילל...יללות זאב מסמרי שיער, ואיך הוא מסביר את יללותיו? עמוד 64: "היללות האלה... מתפרצות באופן אוטומטי... בהתחלה מופיע מן צורך להשמיע זעקה. אני מרגיש אז לחץ בראש, עד שאני ממש מוכרח לשחרר את הקריאה מהגרון בקולי קולות. זה לא בדיוק כורח, אבל איכשהו אני בכל זאת מיילל לעצמי. כל יללה כזו מקלה עלי, ואחרי כמה כאלו אני מרגיש הרבה יותר טוב."

הסיפור כתוב בפרקים קצרים, ומכיל את שגרת יומם של אנשי הכפר. תוך כדי חיי השגרה היום יומיים, התנגש גונר עם דמויות מהכפר. החנווני, השוטר פורטימו, הרופא, הדוור, החבר האסיר, היועצת החקלאית ועוד.

היחידה ולא רק היא שמצליחה להבין את גונר היא סנלמה קורמו – היועצת לענייני חקלאות ותזונה באגודה החקלאית.

סנלמה מתוארת כאישה ענוגה, חיונית בת שלושים עם שמלת קיץ פרחונית ובעלת גוף עם קול דקיק כנערה. בהמשך בין שני אלה מתרקם לו סיפור אהבה...ואיך הם הכירו?

סנלמה דגלה ברעיון שגידול ירקות בסביבה כפרית, הוא הדבר הטוב ביותר, במיוחד שהירקות יכולים להיות תוספת נהדרת למזון משובח. סנלמה שהטילה על כל אנשי הכפר לגדל ירקות וביניהם גם על גונר. ואיזה ירקות יגדלו? סלק, גזר,כרוב, אפונה וצמחי תבלין.

גן הירק הצליח אצל רוב שכניו של גונר, אבל אצל גונר הגן לא נתן אות חיים. סיטואציה זו היתה גורם מצויין, ליצור קשר עם היועצת סנלמה, ולהיוועץ בה, במיוחד שהיא מצאה חן בעיניו...

הספר מחולק לשני חלקים: חלק א' מתרכז בטחנה, בנייתה ומערכת היחסים עם אנשי הכפר, וחלק ב' מתרכז בבריחה, בהישרדות, והמרדף אחרי גונר בישימון.

יש בספר קטעים מצחיקים שהתגלגלתי מצחוק, הומור, וארטו פאסילינה גם לא חסך באירוניה.

הספור מעמיד את היחיד שאינו מוצא את מקומו מול החברה. ומה קורה כשהרוב אינו מוצא את מקומו בה? הוא היחידי שנאלץ להתבוסס בישימון של עצמו.

מעניין שהסופר משתמש דווקא בשוטר לאיש "הטוב", למרות שהשוטר מייצג את החוק והממסד הנוקשה.

חילופי העונות והנופים בספר קסומים ומרהיבים כגלויות וצילומי נוף.

"הטוחן המיילל" בדמותו של גנור "חולה" והוא "מ-י-י-ל-ל", מול כסילותו של העולם שאינו מצליח לחבק את השוני.

ספר מצחיק, שנון, ביקורתי ומפוכח, יש טובים ויש רעים, עם דמויות מעניינות. לדעתי הספר לא יתאים לכל אחד ויש שיטענו שהספר מוזר. אכן כן אני מסכימה להגדרה הזו אם כי "המוזרות היא המחאה!"

קריאה נעימה עם חיוך.

ועל זה נאמר: לֵךְ תּוֹכִיחַ שֶׁאֵין לְךָ אָחוֹת...

לי יניני

זה מופת של ספרות. דמות של אדם חרוץ, מוכשר ומצחיק, שלפעמים מגזים קצת. אנשי הכפר מבינים שהוא אדם בסדר גמור, אבל איכשהו הם מגיבים בחומרה למעשיו. הוא מדבר עם הרופא, השיחה זורמת והכל נהדר. הרופא עושה חיקוי של הדב שצד והוטונן צוחק ומתלהב. אבל כשהוטונן מחקה חיה, הוא עושה זאת בכזה כישרון ומכל הלב שהחיקוי קצת חורג מהגבול הרגיל של בני האדם המקובלים בחברה, הרופא חושב שהוטונן צוחק עליו, הוא מגרש את הוטונן מביתו וממליץ לאשפז אותו בבית משוגעים! וככה קורה גם עם המורה והחנווני וכולי כל תקרית כזאת מקרבת את הטוחן לבית המשוגעים. הוטונן הטוחן, מתקדם קדימה עם חייו, הוא משפץ את הטחנה שלו בכישרון רב, הוא פוגש אישה מקסימה שאוהבת אותו, הוא לומד בהתכתבות, הוא מכיר חברים. אבל העולם סביבו לוחץ אותו למטה, קודם תושבי הכפר, אחכ המשטרה, הכפרית, המחוזית, לאט לאט רודפים אותו דרגים יותר ויותר גבוהים, בסוף אפילו הצבא מתערב ובא ללכוד את המסכן הזה. וכל הספר יש לחץ מהדמות למעלה ומהסביבה שלו למטה וישנו מתח, מה יקרה בסוף?

הטוחן המיילל

קיבלתי המלצה בדלפק הספרייה. בחנתי את הספר שהוא די ישן, קצת מלוכלך, האם זאת סיבה לוותר? בחנתי את הכריכה האחורית, הספור מתרחש בפינלנד, יש לי פינה חמה בלבי לארץ קרה זו. הטבע יכול להיות מעניין, שווה לקרוא.
ממש הצליח לי! לפעמים אני סוקרת עשרות ספרים בקריאה מהירה ולא מוצאת דבר, כאן שיש לי בחירה של שניים שלוש ספרים הרבה יותר.
הספר לא יותר מידי ארוך, העלילה היא די פשוטה, אפשר היה לצלול לקריאה נעימה רגועה, להתחייכך מול קהילה שאינה בה יותר מידי אנשים חכמים ולטעום הומור פיני.
הספר ממוקם ב 1951 לערך, כנראה שאז היו זמנים אחרים, כיום אם ידוע לי נכון סיפור כזה כנראה לא היה מתרחש, פינלנד עברה שינויים חברתיים רבים מאז ואיכות החיים עלתה מאז לעין ארוך. הסופר טווה להפליא את סיפור הטוחן בלב השלג והטבע וחברה שמרוב שעמום אטומה לצרכיי זולתה..

פרט קטן, היועצת ש"מרוב אהבה" וכוונות טובות שלחה אותו לגיהינום, יענו תיבת פנדורה...
א ה ב ת י!!!