מרתק אותי לקרוא ספרים של סופרים מעמים לא מוכרים. מרתק אותי לנסות לפענח את הקודים השונים של תרבות אחרת, הנזרעים בספריהם. חוץ מספרו הקודם שתורגם של פאסילינה, "שנת הארנב" לא זוכרת שקראתי ספרות פינית. אנחנו נוטים להתייחס לספרות הסקנדינבית כמכלול, אבל יש הבדלים שאני לא יכולה להגדיר בין ספרות נורבגית, שבדית, דנית וודאי לפינית. נראה כאילו פינלנד - שכל מה שאני יודעת עליה הוא שהיא בעלת אוכלוסייה קטנה (כמונו, בערך...), דיכאונית ועקשנית (היא חייבת להיות דיכאונית ועקשנית עם מזג האוויר הזה...) שעברה כמה מלחמות קשות ונשארה עצמאית - אמנם מאויימת על ידי חזקים ממנה - עם ערבות ויערות לא נגמרים, שלג וקרח, וחושך רוב השנה...
גונר הוטונן הוא טוחן חסון שקנה טחנת קמח הרוסה אחרי המלחמה והתיישב כזר בכפר הצפוני. הוא חרוץ, בעל תבונת כפיים - הוא יכול לתקן ולבנות כמעט כל דבר. הוא צנוע ומסתפק במועט ומחיריו הנמוכים ומפתים את האיכרים לטחון את החיטה שלהם אצלו. הוא קושר קשרים בקהילה החדשה שלו. אבל יש לו מגרעת ענקית: הוא מיילל. כשהוא מתלהב, כשהוא עצוב. כשיש אנרגייה שהוא צריך לפרק. הוא מיילל בקולי קולות, כמו חיה. הוא מפחיד את הכלבים בכפר - הפוצחים במקהלת נביחות, ומטריד את האיכרים הישנים. וחוץ מזה הוא מחקה את תנועות ומנהגי חיות הבר, ולפעמים מעליב את הכפריים שחושבים שהוא עושה מהם צחוק. [בעולם שלנו, מרובה התסמונות והרופאים המומחים מן הסתם היו מאבחנים אותו כסובל מטורט, נותנים לו איזה תרופת הרגעה וסוף לסיפור] אבל באותו כפר שכולם-מכירים-את-כולם פשוט לא יתכן שמישהו יילל סתם כך ויפריע את מנוחת השכנים. וכך מתגלגל הוטנן לאישפוז פסיכיאטרי, לבריחה ולהפיכתו למתבודד ולנרדף על ידי בני אדם - רובם בכוונות זדון.
הסיפור קולח, מסופר עם הרבה הומור לעתים אירוניה, לעתים סרקזם. פאסילינה מותח פה ביקורת על החברה שאינה סובלנית לשונה, על בעלי השררה, המנסים להשתרר כי הם יכולים, על החוקים המאפשרים לכלוא מישהו שלא פשע "לטובתו", להחרים את רכושו ולצוד אותו כפי שצדים חיית פרא. למרות שהסיפור מצחיק מאד לפעמים, לא נראה לי שפאסילינה היה משועשע כשכתב אותו. נראה שהוא חש חסר אונים כגיבורו הנלחם לאורך כל הסיפור מול כוחות עדיפים, על הצדק שלו ומסרב להיכנע.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
